|
|
עמוד:68
אהבת ישראל בית"ר העולמית כולה זועזעה מן האירוע הטראגי בשפת ימה של תל אביב . כמו בארץ ישראל כך אף בבית"ר מחוצה לה לא עלה כל הירהור , שיש לבית " ר או למחנה ז'בוטינסקי אחריות כולשהי , או אפילו קשר כולשהו , לעניין הרצח המסעיר . כל הירהור כזה , אילו עלה , היה נדחה אינסטינקטיבית מניה וביה , משום האמונה הפנימית הדביקה באהבת ישראל , ומשום הראייה הצלולה הדביקה בביטחון , שהרצח היה מעשה ידיהם של שונאי העם . אפילו היה הרוצח מבית"ר , מעולם לא היה בית"רי . בית"ר נטלה חלקה בוויכוח מדיני בעם , ואף עודדה ויכוח כזה בחוגים שווי נפש או מתנגדים , ברם מעולם לא הניחה , לא להלכה ולא למעשה , לחרוג מכול הכללים הטובים המתחייבים מן הכלל הראשון והגדול של אהבת ישראל . על כלל ראשון וגדול זה עמדה בית"ר מאז קמה ונוצרה ועד לימי מעין מילחמת אחים בציון בשנות המרד בבריטים ועד לימי תקומתה של המדינה ולאחריה . אופיינית תגובתו של משה יואלסון ( מ י — .. 'המדינה ' , ריגה , ( 1933 . 6 . 23 אחר רצח ארלוזורוב , קורבן חדש במערכות חללי ישראל לחירותו י , 'נדהמנו לשמע הידי עה המרה ... הס כל ויכוח , הס פולמוס . כיום יש רק לידום מתוך צער וליתן כבוד לדם הנקי . . . ואומלל עמנו עד מאוד . במקום לקרב יד ליד בפני הקבר החדש , הוסיפה ואכלה בנו מאירת השינאה העזה ממוות ... כבר עתה מתחילים בזיופים של ידיעות בעיתונות , בכדי להוציא ממר המוות עושר למיפלגתם . ' ... אריה דיסנ צ'יק שקל ( במאמרו , שם ) שיקולים ראשונים על מיהותו של הרוצח , והזכיר שניתן לחשוד בכמה כיוונים , ערבי , קומוניסטי , פרובוקאטורי . במידרון לתוך האשפה השמאלית ' . ואומנם זו היתה פקודתו של ראש בית"ר , אף כשהגיעו ימי האלימות אחר ימי הדימאגוגיה : 'לא להיגרר ' . בית"ר התאמצה לקיים את הפקודה , ואף הצליחה לקיימה במידה מרובה . רק לא טירור אישי בית"ר , כהצה"ר כולה , לא גרסה את שיטתו הרוחנית והמדינית של ארלוזורוב . הפולמוס שהיה לבית"ר היה פולמוס עם מפא , " י ומנהלי פולמוס זה היו בעיקר שניים : בגלוי — דויד בן גוריון , ושלא בגלוי : ברל כצנלסון . באלה השניים הכיר הציבור הרחב , ובית"ר אף יותר מאחרים , כנציגיו המובהקים של השמאל בציונות . ארלוזורוב עדיין היה צעיר , וחלקו בוויכוח הציוני הפנימי היה מועט ביותר , וכמעט לא הגיע כלל אל חברי בית"ר . כוכבו של ארלוזורוב במפלגה דרך מהר , אלא שהאיר רק בתוכה . בית " ר , ברית חינוכית אידיאליסטית , היתה רחוקה מכול נטייה להצדיק טירור אישי כאמצעי מילחמה בישראל ובציונות . אף 'ברית הביריונים ' , זו שלא היתה ברית ולא נעשתה ברית , אלא רק שם חסות לצעירים מאוהדי אחימאיר ומן האמיצים שבתנועה , ברובם מוותיקי בית"ר או בוגריה , לא גרסה מעולם פילוסופיה , שהכול מותר , ואף טירור אישי בכלל . ידע אחימאיר , הרוחני , המתפלסף , החלש , שבלא הפגנת כוח כלפי חוץ לא נתקדם במאמצנו להבטיח מדיניות שסופה להביא למדינה יהודית . הפגנת כוח זו נועדה מתחילה להיות יותר הפגנה ופחות כוח , אלא שבעצם הנכונות להסתכן , להיפגע , ולאו דווקא לפגוע , ראה אחימאיר , ועמו אחרים , בטעם ובצדק , הוכחה בולטת לאמיתות רצונו של העם להשיג את מטרתו , שאין להשיגה ללא קורבנות וללא סיכונים וללא גילוי עמידה נחושה על כל זכות מזכויותיו . 'ברית הביריונים' לא עסקה בטירור אישי , ולא שלחה להרוג איש , לא את אישי השילטון המאנ דאטורי המתנכר לחובותיו , לא את המופתי ואנשיו המתנכלים לתחיית ישראל , לא עוכרי ישראל משורות הפק" פ ( המיפלגה הקומוניסטית הפלשתינית , הצועדת צעד בצעד עם רוצחים ופורעים מכנופיות המופתי הקנאי , ( ובוודאי לא יהודים ממחנה הציונות , יהא צבעה כל שיהא . הם לא פגעו בבן גוריון , שדיבר בוולאדימיר היטלר , והיה ראש וראשון לשינאה עיוורת עיקשת כלפי ז'בוטינסקי ותלמידיו . הסלידה מטירור אישי נשתקעה אף ביומניו האישיים והפרטיים של אחימאיר , האפיקורוס הגדול שלא האמין בתכסיסי הרצח של הקומוניסטים והס"רים הרוסיים . רק אנשים , שלא הכית את בית"ר , ולא את אחימאיר , מסוגלים היו להעלות על דעתם סברה , שיש להם יד ברצח - ולו כמעוררי הסתה ושינאה , שבהשפעתן יקום מתנדב לרצח מופגן . ברי , שאפילו היתה 'הסתה' מצד הצה"ר , בית"ר , או אחימאיר , או אם היה - מה שנכון באמת — קיטרוג מצדם בתשובה להסתה , הרי אותה פעולה תעמולתית ועיתונאית היה חודה מכוון בראש ורא שונה כלפי בן גוריון . בן גוריון הוא שהתיר לשונו , הוא שהעלה פרובוקאציות , והוא שהעלה טיעונים , והוא שעמד למעשה בראש ההתארגנות למלחמה בז'בוטינס קי . בארלוזורוב הצעיר העולה בשלבים הראשונים של
|
|