פרק ד "האנטישמיות של בני האדם"

עמוד:36

במתינותן . Credo , quia non absurdum ( אני מאמין' כי אין זה אבסורדי . ( אבל קיימת בחיבה אחת באופטימיות זו , שאף המאמין הנלהב ביותר יצטרך לשלול אותה , באופן מוחלט וללא רחמים ! זוהי האמונה' כי סרטךהאנטישמיות ניתן לריפוי ע"י אמצעי אליל , כגון חוקות מדינה ליברליות ופיקוחו של חבר הלאומים . אין ספק , כי כל התקנות המתאימות תוכנסנה כמשפט לחוקות האלה ולספר הברית החדש של חבר הלאומים — ושתקנות אלו תבטחנה שיווי זכויות לכל ללא פגיעה . אבל את גישומן של חוקות המדינה האלה יצטרכו להשאיר בכל ארץ וארץ בידי הממשלה הלאומית שלה ! ושיטות הבחירה הדימוקרטיות תבטחנה' שממשלות אלו תייצגנה בכל הנאמנות את עמדתם האמיתית של ההמונים . ממילא תהיה תלויה הפעלת כל הסעיפים , הקובעים את שיווי הזכויות , בכל הנוגע לזכויות היהודים — בעמדתם של ההמונים האלה . אחר הוא המצב בנוגע למיעוטים אחרים : הללו יושבים ע"פ רוב בשטחים טריטוריאליים רצופים' באזורים או אפילו בקאנטונים , ויש בכחם לדאוג לעצמם במדה מסויימת . לא כן היהודים , המפוזרים בערים ובכפרים שרובם גויים : על כל צעד ושעל , ברחוב , או בחיים הצבוריים , או הפרטיים , תלויים הם ברוב המקומי , אם לשבט ואם לחסד . לטעון , כי בתנאים כאלה אפשר להבטיח איזו תוצאה ממשית שהיא ע"י חוק — מעשה ילדות הוא . quia absurdum Non credo , ( אינני מאמין , כי זהו אבסורד . ( את הצד הזה של השאלה אפשר יהיה להעריך כראוי לו , אם ייזכר הקורא , כי בעיקרון שיווי הזכויות של היהודים כשלעצמו , אפילו באירופה המזרחית המרכזית , אין משום חידוש כלל . להפך : כמעט בכל אחת ואחת מן המדינות האלה — גילו של החוק המכיר בעיקרון הזה הוא בדיוק כגיל המדינה עצמה . רק אוסטריה הונגריה היתה קשישה מחוק השויון היהודי שנתקבל בה ושהוכנס לספר

מכון ז'בוטינסקי בישראל


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר