|
|
עמוד:286
י . ס . גולדברג ז"ל ( ד ! ס 0 ד ) יום אחד בסתיו 1916 בלונדון בא אלי אדם צעיר והציג עצמו לפני — יעקב סמיונוביץ' גולדברג , ציוני — וסיפר לי על דרך חייו . הוא בא מאיטליה ; שם השתדל שיקבלוהו לצבא , אבל דחוהו משום שהיה בן ארץ אחרת . הוא ידע עוד באיטליה , מתוך עיתונים ומכתבים , כי מאמצינו בלונדון להקים גדוד עברי לארץ ישראל עדיין לא הצליחו , — משום כך החליט אז להתגייס לצבא האיטלקי ' אבל אם באיטליה אין רוצים לגייסו , האם אי אפשר להתגייס באנגליה ? שאלתי . — "ומדוע כה חשוב בעיניך ללכת לצבא " 1 בחיוך נבוך הסביר , כי "מאוס הדבר בעיניו לשבת בבית קפה , " כאשר בכל מקום כל הנוער "לוחם למען עניין ראוי לשמו . " אם גם באנגליה לא יקבלוהו , הוא יסע לרוסיה ושם יתגייס . הסברתי לו את נקודת המבט שלי : איני רואה בהחלט שום סיבה , מדוע יהודי מחוץ לארץ יצטרך להתגייס לגדוד רגיל של הצבא הבריטי וללחום בחזיתות שאין להן כל קשר לארץ ישראל . אם יהיה גדוד עברי — זה משהו שונה . משום כך סירבתי לעזור לו , ושמחתי מאוד כאשר הממונה על גיוסם של מהגרים יהודים לצבא הבריטי , המייג'ור שיינפלד , תמך באותה נקודת השקפה . — אילו לכל הפחות היית חי באנגליה , הייתי מבין אותך . אך הרי אפילו לא באת כדי להתיישב , אלא הנך סתם עובר אורח . י . ס . בא כדי להיפרד ממני . הוא היה ממורמר מאוד ; ההתמרמרות התבטאה אצלו באותו חיוך נבוך . הארכנו בשיחה 1 את הפרטים איני זוכר , כמובן , אבל כבר אז נחקקה בזכרוני הנפש המיוחדת הזאת , הצנועה , העצובה , שאינה נותנת אימון לא בעצמה ולא באנשים , בעלת דרישות גדולות מן האדם ומושגים מיושנים על מצפון , אבירות וחובה . במרוצת ארבע שנות מגורי בפאריס היינו נפגשים לעיתים קרובות , והרושם שנתרשמתי ממנו הלך והעמיק . אפילו ליד הקבר אין זה נאה להפליג בשבחו
|
|