|
|
עמוד:11
העבודות שהובאו בפרק זה ממחישות בעליל את ייחודם של חוקרי בית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב , בהיותן כולן מעוגנות בבסיס תיאורטי רחב ומעמיק , ובאותה עת הן מכוונות להשפיע על מערכת החינוך , הן בהעשרת הדיון הציבורי בסוגיות מורכבות וטעונות והן במעורבות ממשית של פיתוחים חדשניים ועיצוב תהליכים ומגמות עתידיות . השעו השנ » מוקדש לח » נוך ההוממסט . * פותח את המסכת מאמרו של יואב בן דב , העוסק בתוכן ובמבנה של הלימודים ההומניסטיים בישראל . בן דב מגדיר את מטרת החינוך ההומני כעיצוב אדם משכיל חושב ופתוח ויצירת חברה משכילה , על תרבותה ושפתה . תוכנית הלימודים ההומנית בישראל ניזונה משני זרמי מחשבה נבדלים : המסורת היהודית הדתית , מחד גיסא , ומסורת הנאורות האירופית , מאידך גיסא . בן דב מציע שתילמד בבית הספר החילוני המסורת היהודית מנקודת המבט של הנאורות . תוכנית הלימודים ההומניסטית צריכה לכלול שלושה מרכיבים : ספרות ואמנות , היסטוריה ופילוסופיה . מאמרו של בן דב הוא נקודת ציון חשובה בדיון שחייב להיערך אצלנו על מהותו של החינוך ההומניסטי . חנה איילון ואברהם יוגב בוחנים במאמרם את מעמד הלימודים ההומניסטיים בחינוך התיכון בישראל . המחברים מגדירים חינוך הומניסטי כמכלול המקצועות בתחומי הרוח , החברה והאמנויות התורמים להתפתחות התרבות , המוסר והערכים החברתיים והפוליטיים . המאמר משווה את מעמדם של הלימודים ההומניסטיים ללימודי המדעים , וקובע שחלה הידרדרות , הנמדדת במספר התלמידים המתמחים בלימוד הומניסטי בתיכון . איילון ויוגב מגדירים מיתוסים המשפיעים על מעמד הלימודים ההומניסטיים , וממליצים על שינוים בפיתוח תוכניות הלימודים ומדיניות משרד החינוך , כדי לשנות את המצב . אילנה שוהמי מעלה הצעה למדיניות שפה בישראל . היא יוצאת מניתוח הקשר ההדוק בין השפה העברית לבין האידיאולוגיה של החברה הישראלית והשפעתה על הנחות היסוד של לימודי שפות במערכת החינוך . התבססותן של המדינה והחברה מאפשרת בחינה מחודשת של המחיר ששילמנו בעד המדיניות הנוכחית , וכך מעלה המחברת הצעה למדיניות חדשה , הרואה בשפת האם משאב , ולא מעמסה , ומאפשרת לימוד שפות החשובות לקשר התרבותי והכלכלי עם שאר העולם . שוהמי מדגישה את לימוד הערבית כקשר למזרח התיכון ובוחנת מחדש את לימוד הלשון העברית בתוך מכלול לשונות נוסף . בן עמי פיינגולד בוחן במאמרו את הוראת הספרות בשנות האלפיים . פיינגולד מציע שלוש הצעות עיקריות : טיפוח היצירתיות והתובנה האנושית , הקניית כלים לניתוח היצירה וביקורתה והקניית המורשת התרבותית באמצעות מיטב היצירה של הבניין הספרותי הלאומי והאוניוורסלי . הוראת הספרות מתמקדת בערכים אוניוורסליים ; לפיכך , "שנת אלפיים" הינה חסרת משמעות . אפלטון , גיתה ושייקספיר תרמו לתרבות ערכי יסוד בני קיימא , ופיינגולד מזהיר מפני היסחפות אחר אופנות פופולריות . אבנר בן עמוס מקדיש את מאמרו להוראת ההיסטוריה בישראל , תוך בחינת המתח בין מסורות יוצאי אירופה לבין אלה של עדות המזרח . בן עמוס מבחין בשלושה שלבי התפתחות של לימודי ההיסטוריה , והאחרון שביניהם מכוון לתפיסה היסטוריוגרפית פלורליסטית , שכל קהילה תתואר בה במונחים משל עצמה . מאמרה של ציפורה מגן עוסק בהיבט האישי של הגישה ההומניסטית : מחויבות אישית וכמיהה לאושר של מתבגרים . אף שלכאורה קיים ניגוד בין התנהגות פרו חברתית ( אלטרואיזם ) לבין מימוש האושר האישי , מצאה סדרת מחקרים המדווחים במאמר הנוכחי
|
|