מבוא

עמוד:יב

היחידה האדמיניסטרטיבית — אלה לא תאמו את מטרת המחקר . מעצבי ההתיישבות ומבצעיה בדרום ובנגב הציגו את גבולותיו הגיאוגרפיים של האיזור , כל אחד על פי השקפתו ומידת מומחיותו , ויש שאף שינו עמדות אלו ו"הסיטו" גבולות בכל עת שהתנאים איפשרו זאת . לפיכך , במחקר הוגדרו גבולות הנגב כמרחב התחום במשולש הגיאוגרפי שבסיסו קו מג'דל ( אשקלון - ( ים המלח וקודקודו בעקבה ( אילת . ( צלעו במזרח — קו ואדי הערבה וצלעו במערב — קו הגבול הבינלאומי שבין מצרים לאח ישראל , קו רפיח טאבה . מכל מקום , בתחומי "משולש" זה קמה בסופו של דבר ההתיישבות היהודית , וכאן התעמתה עם השלטון וחיפשה דרכים להבנה עם שכניה החדשים , הבדואים . מרתקת בפני עצמה היא הדינמיקה שהוליכה להקמת ההתיישבות בנגב . בשנות ה 30 וה 40 הפכו התגובות ותגובות הנגד של הצדדים בסכסוך לסבך לולייני : תחילה היתה מוגשת תלונה ערבית לממשל , על פירוש לא נכון של סעיפי המנדט שעושים היהודים וגורמים לנישול אריסים ערבים . במקביל הוצגה תביעה ציונית בלתי פוסקת להעמיד לרשות מוסדותיה את "קרקעות המדינה" הבלתי מעובדות כאיזור , יחד עם שלילה מוחלטת של הטיעון הערבי . בעקבות סכסוך זה היה השלטון מחליט על הקמת ועדת חקירה , שנתבקשה להציג עקרונות לפתרון הרצוי . היהודים והערבים התבקשו להציג בפני הוועדה את טיעוניהם , וזו היתה מפרסמת את המלצותיה בתום המחקר . העיסוק האינטנסיבי בשטח היה משפר את התמצאותם של המומחים הציונים באיזור , ואיפשר להם מפעם לפעם לעדכן את תוכניות הרכישה וההתיישבות . הבריטים מצדם היו מקימים צוות מומחים , שמתפקידו היה להציע כיצד ליישם בשטח את המלצות ועדת החקירה . בריטניה היתה בוחרת לסגת , אם משום השתנות התנאים הפוליטיים וחששה מאיבוד התמיכה הערבית במרחב , ואם משום הקשיים הצפויים בעת יישום התוכנית , ופתרון הבעיה היה נדחה עד למשבר הבא . כשהיתה מוקמת ועדת חקירה נוספת , עתים כעבור מעט שנים , היתה הסוכנות היהודית בטוחה יותר בטיעוניה וביכולתה להתחיל בפיתוח חקלאות יהודית בנגב , שכן במחלקותיה הצטבר מידע חדש — חקלאי , משפטי , גיאולוגי , הידרולוגי , כימי ובוטני — על האיזור . מידע זה איפשר לתנועה הציונית לגבש את מדיניותה הקרקעית באסור ולהציגו כתוכנית כוללת , שיש בה תשובות לכל הצדדים המעורבים בסכסוך באח ישראל . היכולת הארגונית של המוסדות המיישבים הציוניים הלכה והשתכללה , וסיימה תהליך זה במעשה פוליטי בעיתוי נכון , והוא הקמתן בלילה אחד של 11 נקודות יישוב יהודיות בנגב , ובהנחת קו מים לאורך עשרות רבות של קילומטרים . כשנתבקשו המוסדות הלאומיים להכריע באמצע שנות ה 20 לגבי המשך הפעילות הציונית בנגב , הם קבעו שאין שטח זה מתאים להתיישבות , ועדיין רחוק היום להגשמת חלום זה . אולם בראשית שנות ה , 30 לאחר פרסום מסקנותיה של ועדת שאו , התרחשו בדרום ובנגב שני תהליכים מקבילים , ששינו את גישת המוסדות הציוניים לחלוטין . האחד , הקרנות הלאומיות שינו מנוהגן והחליטו להמשיך ברכישת גושי קרקע בנגב ,

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא