|
|
עמוד:293
המתקרב למעמדן , היו אנשי מדינה , וליתר דיוק אנשי המסורת במדינה . הם רצו לשמור על המעמד הייחודי שהיה לעירם , בעיקר לנוכח העובדה של צמיחת מרכזי לימוד מסורת והלכה מוסלמית במקומות שונים ברחבי האימפריה המוסלמית . בדמשק , בכופה ובכצרה החלו להקים אסכולות של לימוד מסורת , אך בשלב זה נשארה מדינה המרכז החשוב ביותר ללימודי הדת השונים . הואיל והיא איבדה זה מכבר את בכורתה בתור בירת המדינה המוסלמית , היה על חכמי הדת שלה לדאוג לביצור מעמדה הדתי כמרכז רוחני ולימודי . היה צורך גדול למנוע מהשליטים האמיים ששלטו עד שנת 750 ואשר בנו את כיפת הסלע ומסגד אלאקצא וטיפחו פולחנים שונים בירושלים , מלהעמיד עיר זו בשורה אחת עם מכה או עם מדינה כמקום קדוש . אחד האמצעים להשגת מטרה זו היה יצירת המסורות הממעטות מערכה של ירושלים , או מתעלמות ממנה , והפצתן . אמצעי נוסף , שכבר הצביע עליו החוקר העיראקי עבד אלעזיז אלדוךי , 62 התבטא בקביעת האישיות שקיבלה את כניעת ירושלים הביזאנטית לכוחות המוסלמים . דוךי סקר מקורות רבים המדברים על כיבוש העיר וקבע , בהסתמך על זהות מוסרי האינפורמאציה המצוטטים במקורות המוסלמים , שהמוסרים הסורים » טענו שהעיר נמסרה לידיו של הח'ליפה עמר בן אלח'טאב . ולעומתם , מוסרים אחרים , בעיקר של מדינה ושל כופה שבעיראק , 64 הדגישו שהעיר נפלה בידיו של אחד המצביאים של עמר ולא בידי עמר עצמו . דוךי מדגיש , שמטרת המוסרים הסורים היתה הבלטת קדושתה של ירושלים וחשיבותה באסלאם . אפשר כמובן להביט על הצד השני , היינו שהמסורות המדיניות ובמידת מה גם הכופיות , שניזונו בין השאר ממקורות מדיניים , התכוונו להפחית מערכה של העיר באסלאם . קשה לקבוע זאת בוודאות , שכן יש מקום לסברה שהמסורת המדינית וכן זו הכופית מייצגות , במקרה זה , את האינפורמאציה האותנטית שטרם שובשה ושופצה . להתנגדות חכמי המסורת להענקת מעמד מקודש לירושלים באסלאם היו שתי תוצאות חשובות הקשורות בנושא מאמר זה : ( א ) מעמד ירושלים נקבע לדורות בעיני רוב המוסלמים : המסגד שבה הוא השלישי בחשיבותו באסלאם , אך איננו מקום קדוש במשמעות המוסלמית של קדושה ( חךמה ) אלא במשמעות הפשוטה ( קךס ! ה , ( שהרי כל מסגד בכל מקום נחשב למקום קדוש . בימינו היטשטש 61 ראה מאמרו של אלעד ( לעיל , הערה 62 . ( 10 ראה : דורי , עמ' 63 . 13 כגון אבו חפץ אלךמשקי , סעיד בן עבד אלעזיז אלךמשקי , השאם בן עמאר אלךמשקי , אלהןת'ם בן עמאר אלדמשקי , אלוליד בן מסלם , כולם מדמשק , וכן אלאוזאעי איש בירות , חסן בן דא 7 איש רמלה , ואחרים . 64 כגון אבן אסחאק , הנחשב לאיש האסכולה המדינית ; סאלם בן עבד אללה , איש מדינה ( ראה ד'הבי , תד'כרה , עמ' ;( 88 אללית' בן סעד , איש מצרים ( ראה שם , עמ' , ( 225-224 וכן סןף בן עמר העראקי . 65 בזמנו התייחס החוקר הגרמני הריברט כוסה לנושא כיבוש ירושלים בידי המוסלמים , אסף מסורות רבות וניתחן . המסקנה שאליה הגיע , על סמך החומר הרב שעמד לרשותו , היא שלא עמר בן אלח'טאב הוא זה שכבש את העיר כי אם אחד ממצביאיו , עמר בן אלעאץ או מצביא אחר . אולם , לדבריו , מאחר שעמר זה איננו דמות חיובית בעיני המוסלמים ומאחר שמעמדה של העיר עלה והתבסס בעיני המוסלמים , שובשה האינפורמאציה המקורית ונאמר שהעיר נפלה בידי עמר בן אלח'טאב . ראה כוסה , קדושת ירושלים . אין במסקנותיו של כוסה משום סתירה לדברי דורי כי אם ראיית החומר מהיבט אחר . מעניין לציין שדורי ( עמ' , ( 16 בהתייחסו לכל הנושא של מסורות כיבוש ירושלים ומסורות שלושת המסגדים , ובעיקר לגירסאות המשמיטות את ירושלים , אומר שהן נובעות מהעמדה הפוליטית המתנגדת לאמיים ולא מהחשש לתחרות עם מכה או מדינה . ההוכחה שלו לכך היא שהן נמסרו בזמן שלטון האמיים , בעוד שהגירסה המדברת על שלושת המסגדים לא נתקלה עוד בהתנגדות לאחר חיסול הח'ליפות האמיית במזרח .
|
|