חקר אזור ים־המלח במאה ה־19 נתן שור

עמוד:7

סיימונדס . ( Symonds ) הוא השתייך לכוח הצבאי שהשתלט על הארץ לאחר גירוש המצרים , ובשל גודל הכוח הזה לא העזו הבדווים להטרידו . על אף התנאים הנוחים בהם פעל , לא פירסם דין וחשבון מדעי מקיף כנושא ים המלח . בתנאים נוחים פחות פעל סגן הימיה הבריטי מולינה ( Molynex ) ב 847 ו . הוא הפליג בסירתו מן הכינרת לירדן , וזו הותקפה בידי בדווים עוד בטרם הגיעה לים המלח . מלחיו ברחו וכל ציודו נשדד . מולינה הצליח , בעזרת חיל המצב התורכי של יריחו , להחזיר לעצמו את סירתו , אך ערך רק עוד הפלגה קצרה בצפון ים המלח . הוא חלה בעקבות מאמציו ונפטר בביירות , אך עלה בידו להשאיר דין וחשבון קצר על מחקריו , שנתפרסם בכרך 18 של החברה הגיאוגרפית המלכותית הבריטית . מסעו של לינטש לאחר הכשלונות וההצלחות החלקיות האלה , הגיעה ב 1848 לראשונה משלחת גדולה ומצוידת היטב לאזור בקעת הירדן וים המלח . כראשה עמד סגן הימיה האמריקני ויליאם פרנסיס לינטש , ( Lynch ) ובין חבריה היו כמה עשרות קצינים וימאים . הם הפליגו בשתי ספינות עשויות מתכת , שאותן הביאו עמם לעכו , והעבירון משם לכינרת בעזרת גמלים . ספינה נוספת , עשויה מעץ , נרכשה בארץ , אך היא נתרסקה במערבולות הירדן . תשומת לב מיוחדת הוקדשה לענייני בטחון ואבטחה . לינטש שכר את אחד מבני המשפחה ההאשמית לצורך ניהול משא ומתן עם שבטי הבדווים שלאורך הדרך , והשודד הנודע עקילה אגא הועמד בראש חיל המשמר הצמוד למשלחת . זה האחרון , היה תקיף מקומי בגליל התחתון ובעמק יזרעאל , שלחם באותן שנים כשבטי הבדווים שניסו לחדור ארצה . אך בטחונם העיקרי של האמריקנים היה מבוסס על מספרם הרב ועל כוח האש שיכלו לפתח . ואמנם לא נערך כל נסיון לתקוף אותם , והפלגתם ההרפתקנית במורד הירדן ובים המלח עברה כשלום . נושאי המחקר של המשלחת היו בתחומי הגיאוגראפיה , הזואולוגיה והגיאולוגיה בים המלח ובסביבותיו . רופא המשלחת , ד"ר אנדרסון , ( Anderson ) הכין דין וחשבון גיאולוגי מפורט על מדבר יהודה . הוא גם זיהה את ג'בל אוסדום עם סדום , תיאר בהרחבה את הר המלח שבמקום וחיבר את רוב הדין וחשבון הרשמי של המשלחת , שיצא לאור ב 1852 בבולטימור . כרך זה נערך על ידי לינטש עצמו , שהועלה בדרגה לאחר מכן , בעקבות הצלחת משלחתו . לתפוצה רחבה יותר זכה ספרו הפופולארי של לינטש על קורות המשלחת , שיצא לאור ב 1849 ( ותורגם לעברית ב . ( 1984 לספר התלוותה מפה מפורטת של ים המלח , ובה סימון מדידות העומק של קרקעיתו שנערכו בידי המשלחת . במפה זו נקרא לראשונה הכף הצפוני של חצי אי 'הלשון' על שמו של קוסטיגן , והדרומי — על שמו של מולינה . גיאוגרפים מאוחרים יותר קראו לעתים למעבר הצר בינו לחוף המערבי על שמו של לינטש עצמו . לאחר שמשלחתו של לינטש עזבה את האזור , ים המלח שוב לא היה מסתורי כמקודם : חופיו מופו בדיוק רב למדי , עומקו היה ידוע וגם סביבותיו נחקרו בידי אנשי המשלחת . אך נשארו עדיין תחומים לרוב שיכלו להעסיק את חוקרי העתיד .

יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר