|
|
עמוד:13
והיצירה המחודשת של האישיות הבאה בעקבותיהן הן הן היצירתיות האמתית . החלק הראשון מקביל במובנים רבים לחקר התבונה הטהורה , והחלק השני - לחקר התבונה המעשית וכוח היצירה . לטענתי , סדר עניינים זה מעיד על מסרים שהרי"ד ביקש לרמוז עליהם לקורא החכם והמבין מדעתו ; והעיקרי והעקרוני שבהם : אין זיקה מהותית בתחום ההכרה ובתחום האוטונומיה המוסרית בין איש ההלכה לאיש הדת , בניגוד לטענתו המפורשת בראשית החיבור . הדיון הרחב באיש הדת נועד לשלול את מאפייניו ההכרתיים והמוסריים מאיש ההלכה , שהכרתו ואישיותו הולמת את איש הדעת בלבד . יתר על כן י דמותו של איש הדת היא לעתים מזומנות סיכון לדרכו של איש ההלכה , הדוגל באוטונומיה הכרתית ומוסרית . תורת הצדיק , כביטוי של הנהגת אנשי דת מסוימים ( חסידים , ( היא דוגמה לסיכון כזה . להבחנה הרעיונית זיקה גם למתודה ולכלים שבהם היא מוצגת : רק הפילוסופיה של ההכרה מיסודו של הרמן כהן יכולה להבהיר את מבנה הכרתו של איש ההלכה , ועל כן שלל הרי"ד בחריפות את זיקתה לאיש הדת . בחלק השני של 'איש ההלכה' הבהיר הרי"ד : לא רק בתחום ההכרה פעורה תהום בין איש ההלכה ובין איש הדת ; מפגש בין איש ההלכה לאיש הדת איננו יכול להתקיים גם בתחום המוסר והאסתטיקה . הרצון הטהור של איש ההלכה והמטרות שהוא חותר אליהן בעקבותיו נוגדים את מורשתו והנהגתו של איש הדת . באחת : איש הדת נדחה מעולמו של איש ההלכה . הפירוש האידאליסטי להכרתו של איש ההלכה הוא מפליג , מבחינה זו שהוא מרוקן את ההכרה ההלכתית משרידי המטפיזיקה , ומציב במקומם את תהליך ההיסק של ההלכה העיונית . אפשר להשוות את פועלו של החיבור 'איש ההלכה' לבשורה שבספר הכוזרי : שני החיבורים גם יחד נועדו להיות החיבורים האחרונים של מחשבת ישראל . לפי ריה"ל הניסיון ההיסטורי מחליף את המחשבה העיונית ושולל את יעילותה מכול וכול ; ולפי הרי"ד ההכרה ההלכתית ( של בריסק ) מוגדרת אך ורק כתהליך יצירתי אוטונומי שבו נחשפים עקרונותיה היסודיים . אין בהכרה ולא כלום מעבר לתהליך זה , ומבחינה זו שרידי המשמעות של מחשבת ישראל קורסים ונעלמים . אמנם גישתו העצמית של הרי"ד עצמו הייתה
|
|