התיאטרון המודרני ביידיש

עמוד:124

השלטונות , התנגדות העולם היהודי המסורתי , הבעיות הלוגיסטיות והכספיות . אכן , שש–עשרה שנה מפרידות בין ההצגה המודרנית הראשונה ביידיש לבין תחילת קיומו הרצוף של התיאטרון ביידיש . קדמו לה מופעים בידוריים אחדים , ללא יומרות אמנותיות או רעיוניות , שהועלו במרתפי יין ומשכו קהל עממי . הם הורכבו משרשרות של שירים ובדיחות , שבהן ניתנה לשחקנים מידה רבה של חופש לערוך אימפרוביזציות כרצונם . עם כמה מהשחקנים שנהגו להופיע במופעים האלה העלה אברהם גולדפאדן הצגה חפוזה ששילבה בתוכה שירים וריקודים . אף שהמידע עליה מועט , אין ספק שגם בה היו כמה מתכונות היסוד המאפיינות חטיבות מרכזיות של התיאטרון ביידיש : האופרטה , המשלבת בתוכה שירים וריקודים , היתה הז'אנר האהוב בתיאטרון הפופולרי ביידיש . השחקנים והקהל קיימו ביניהם קשר לא אמצעי , והם ראו בעצמם שותפים לקהילייה תרבותית אחת . עלילת המחזה והטקסט שלו היו בעלי חשיבות משנית , ואילו השירים היו המרכיב שנחרת יותר מכול בזיכרונו של הקהל . לצורך כתיבת השירים האלה וביצועם נטלו המחזאים והשחקנים מלוא חופניים מאוצר השירה העממית ביידיש , אך בכך לא מוצתה זיקתו של התיאטרון ביידיש לפולקלור : השירים שהושמעו מעל הבימה נהיו לאהובי הקהל , והם עברו ברבות הימים תהליכים מחודשים של פולקלוריזציה . אברהם גולדפאדן כתב מחזות רבים , והם הועלו על הבימה במידה משתנה של הצלחה . הפופולריים ביותר נכתבו בראשית דרכו , בסוף שנות ה70– ובראשית שנות ה80– של המאה ה : 19– די כישוף–מאכערין ( המכשפה , ( די ביידע ( או : די צוויי ) קוני–לעמל ( שני קוני למל , ( שולמית ובר כוכבא . מבחינה תמאטית הם מציינים את שני המוקדים המרכזיים של התיאטרון ביידיש במשך שנים רבות : המוקד האחד הוא המחזה האקטואלי , המעמיד במרכז הבימה את רעיונות ההשכלה והמודרניזציה בחברה היהודית על גלגוליהם השונים ; והאחר הוא המחזה ההיסטורי , המעלה אירועי מפתח מן העבר הלאומי ומסייע להפחת רגשות לאומיים מודרניים . הגישה כלפי החומרים ההיסטוריים היתה בהכרח אקלקטית , ותעיד על כך העובדה שבמחזה שולמית , המתרחש בתקופת הבית השני , שיבץ גולדפאדן את שירו "ראזשינקעס מיט מאנדלען" " ) צימוקים ושקדים , ( " שיר ערש המדבר על כך שבעקבות קיומן של הרכבות צפויה בעתיד הצלחה מסחרית מרשימה לתינוק שבעריסה . העובדה שגולדפאדן נטל בשיר הזה מוטיב ידוע ומוכר מן השירה העממית היהודית ומיזג בו חדש עם ישן היתה גורם מרכזי בפופולריות העצומה של השיר הזה במרוצת הדורות . "צימוקים ושקדים" הוא הדוגמה המובהקת ביותר לתהליך שבו שירים שנוצרו בשביל התיאטרון ביידיש נהפכו למעין שירי עם וסייעו להידוק הקשר בין הקהל לבין התיאטרון . פעילותו התיאטרלית האינטנסיבית של גולדפאדן לא ארכה זמן רב : ב1883– נאסרו למעשה ההצגות ביידיש ברחבי האימפריה הצארית , כנראה בעקבות הלשנה . לאיסור הזה היתה תוצאה כפולה : אף כי האיסור לא היה גורף , הוא התקיים בפועל ברוסיה הצארית במשך שנות דור והצר עד מאוד את צעדיהם של שחקנים שרצו להעלות הצגות ביידיש . רבים מהם , ובהם גולדפאדן עצמו , בחרו לעזוב את רוסיה . הודות לכך נהפכה ארצות הברית , ובייחוד ניו יורק , למרכז הבלתי מעורער של העשייה התיאטרונית ביידיש . הצגת היידיש הראשונה בניו יורק התקיימה ב , 1882– וכשהגיע גולדפאדן לעיר זו בשנת , 1887 היה עליו לעמוד בתחרות קשה עם שחקנים אחרים – מקצתם תלמידיו לשעבר – שלהקות תיאטרון שהקימו זכו להצלחה מסחרית ניכרת . אמנם רמתן האמנותית של הלהקות הללו היתה ירודה , אך ההצגות , שרובן ככולן היו אופרטות , דיברו אל לבם של המוני המהגרים היהודיים שזה עתה הגיעו אל הארץ החדשה . גולדפאדן לא הצליח להשתלב במציאות החדשה הזאת ; הוא החליט לחזור לאירופה ונאלץ לפתוח במסכת נדודים קשים וארוכים , ובסופו של דבר היא הובילה אותו שוב לארצות הברית , ובה נפטר ב . 1908– הרמה הירודה של תיאטרון היידיש בארצות הברית , והפופולריות העצומה שהיתה לו בקרב המוני המהגרים , היו לצנינים בעיני האינטליגנציה היהודית הרדיקלית . היא אימצה אברהם גולדפאדן – זיקה ברורה של התיאטרון ביידיש להשכלה ולתהליכי המודרניזציה בחברה היהודית במזרח אירופה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא