זווית חדשה על פרקים בתולדות היהודים

עמוד:184

בתקופתו , בכל חודש על פי הלוח שלו . רפורמה זו עוררה ביהודה , שהתנהלה לאורך מאות שנים בהנהגת הכהונה הגדולה מבית צדוק על פי לוח כוהני–שמשי מקודש שונה לגמרי , שרשרת של תגובות שגרמו תמורות דרמתיות . אנטיוכוס אפיפאנס , שחיפש שותפים מקומיים להחלת הסדר ההלניסטי החדש , מצא את הכוהן המתייוון יאסון ( יהושע ) בן שמעון , אחיו של הכוהן הגדול חוניו השלישי , וזה שילם לו ממון רב כדי לזכות בהנהגת המקדש ובשליטה בעיר , ואף הציע בתמורה לכהונה הגדולה את שירותיו למלך ביישום הרפורמה המנהלית–קלנדרית שלו , והבטיח לפעול כדי למלא את דרישותיו בדבר הפיכת ירושלים לפוליס בשם אנטיוכיה . המלך הסלווקי הדיח בשנת 175 לפסה"נ את הכוהן הגדול חוניו השלישי , בנו של שמעון הצדיק , הכוהן הגדול לבית צדוק , שסירב להתאים את המקדש לתביעותיו , הגלה אותו לאנטיוכיה שבסוריה ומינה את אחיו יאסון לכוהן גדול במקדש בירושלים . למן השנה ההיא חוללה הכהונה , נטמא המקדש והשליטה בו נהפכה לנושא למשא ומתן כספי וצבאי עם חצר המלך . שנים ספורות לאחר מכן , בשנת 172 לפסה"נ , הדיח אנטיוכוס את יאסון מכהונתו ומינה תחתיו את מנלאוס מבית טוביה , שהציע לו סכום כסף גבוה יותר . זה אף הגדיל לעשות ודאג לרצוח בשנת 171 לפסה"נ את הכוהן הגדול המודח חוניו השלישי , שהוגלה לסוריה . על רקע המציאות הזאת פרץ מרד החשמונאים בשנת , 167 והתנהל עד למותו החטוף של אנטיוכוס , בשנת 164 לפסה"נ . ואולם , שלא כמקובל בהיסטוריוגרפיה הלאומית , המתארת את השליטים החשמונאים כגיבורי חירות שהסירו את עול השלטון הזר , ונשענת על ספר מקבים א , הרי לאמיתו של דבר נעשו החשמונאים גם הם לכוהנים גדולים רק בתוקף מינוים בידי השליטים הסלווקיים יורשי אנטיוכוס , אלכסנדר ודמטריוס , בתמורה לסיוע צבאי שנתנו להם , וכיהנו ברשותם ובהסכמתם . לכהונה החשמונאית לא היה תוקף מקודש מעוגן בסמכות כתובה ולשלטונם לא היתה שום לגיטימציה לא על פי המסורת המקראית ולא על פי הרצף הכוהני המקודש שהיה שמור לבית צדוק . כוחה היחיד היה כוח הזרוע . בני חשמונאי היו מצביאים נועזים שהצטיינו בכיבושים , בקרבות ובשפיכות דמים , בכפייה דתית על אוכלוסייה זרה , ביצירת בריתות פוליטיות קצרות מועד עם הטוענים לכתר המלוכה בסוריה , ובהפרתן בהתאם לנסיבות המשתנות . קודמיהם , בני אהרן , הנקראים מימי דוד ושלמה בני צדוק , כיהנו בשושלת רצופה המתועדת , על פי מסורתה , מימי אהרן בן עמרם עד לימי שריה , הכוהן האחרון בזמן חורבן הבית הראשון . נכדו של שריה , יהושע בן יהוצדק , חזר בראשית הבית השני לכהן ככוהן גדול , וצאצאיו הישירים שכונו מהמאה ה3– לפסה"נ בית חוניו או בית צדוק , כיהנו ברציפות עד לימי חוניו השלישי , שהודח כאמור בשנת 175 לפסה"נ . הכהונה הגדולה היתה עוברת אפוא בירושה מאב לבן , והכוהן הגדול היה מכהן עד יום מותו . בעיני יהודים ונוכרים כאחד , היה הכוהן הגדול מנהיגה הדתי והמדיני של האומה . הסדר התורשתי הזה המעוגן במסורת המקראית התקיים עד זמנו של אנטיוכוס אפיפאנס . אבל מאז מונו למשרת הכוהן הגדול שורה של אנשים נטולי זיקה לבית צדוק . במועד לא ידוע – בימי הכוהנים המתייוונים בשנות ה70– וה60– של המאה ה2– לפסה"נ או בראשית התקופה החשמונאית , בשנות ה50– וה40– של אותה מאה – עזבו כוהני בית צדוק המודחים והנרדפים את ירושלים , וככל הנראה לקחו עמם את ספריית המקדש , מקור הקדושה והלגיטימציה של החוק המקראי והסדר הכוהני השושלתי המקודש , ושמרו אותה במערות קומראן במדבר יהודה . מגילות מדבר יהודה , שנמצאו בשנת 1947 אחרי שהיו טמונות וגנוזות בכדי חרס במערות קומראן כאלפיים שנה , יש בהן כ950– חיבורים , כולם כתבי קודש . המגילות משמרות עדות עשירה שאין דומה לה על הספרייה המקראית כולה ( חוץ ממגילת אסתר ) ועל חיבורים מקודשים נוספים . מלבד הספרייה המקראית , שחיבוריה נמצאו שם במאתיים עותקים , נמצאו במגילות מדבר יהודה שרידי 750 חיבורים ועותקי חיבורים משלושה סוגים : ספרות פולמוסית דתית הנאבקת בגוזלי הכהונה ומחללי המקדש ; ספרות מיסטית–ליטורגית הדנה בכוהנים ובמלאכים המשרתים בעולמות עליונים ; וספרות הקרובה לספרות המקראית במידה הכוהן הגדול בבית המקדש , איור מתוך "ספר יוסיפון" ( אמסטרדם . ( 1723 הכוהן הגדול היה מנהיגה הדתי והמדיני של האומה שייצג לרוב את מפלגת הצדוקים ( ולעתים את הנוטים ליהדות הלניסטית . ( מעמד הכוהנים שלט בעם עד לחורבן הבית וניצחון הזרם הפרושי ביהדות , שהוליך ליצירת היהדות הרבנית כדת שונה מן הדת המקראית , ולהעברת הסמכות לידי הרבנים וחכמי המשנה והתלמוד .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא