היסטוריוגרפיה ציונית ומבקריה

עמוד:138

ושל הכרה בירידתה של תנועת העבודה בשנות ה , 70– נטו ההיסטוריונים האלה לביקורת אוהדת של הציונות הסוציאליסטית , של מוסדותיה ושל גיבוריה . אין ספק שבני הדור הזה היו חלוקים בדעותיהם בעניינים חשובים של אינטרפרטציה ושל מתודולוגיה . אבל ניתן לבנות טיפוס אידיאלי של היסטוריון ישראלי אקדמי בן הדור הראשון – היסטוריון של הפוליטיקה המתמחה בתנועת העבודה ומשמש לה מעין מבקר פנימי . שקיעתה של תנועת העבודה עודדה , מאמצע שנות ה70– ואילך , כתיבת היסטוריה שלא מנקודת המבט של תנועת העבודה . כתיבת ההיסטוריה כללה עכשיו את היישוב החרדי , את "הימין הציוני , " את ההיסטוריה הכלכלית של היישוב וגיאוגרפיה היסטורית . הופעת ההיסטוריונים "החדשים" השינוי החשוב הבא בהיסטוריוגרפיה הציונית היה בשלהי שנות ה , 80– שאז הממסד האקדמי הישראלי נזדעזע עם הופעתה של קבוצה קטנה של היסטוריונים שראו בעצמם "חדשים , " או " רוויזיוניסטים , " לא במובן שהוקנה לתנועה הציונית הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי , כי אם במובן כללי יותר של הצבת אתגר על תפיסות מקובלות . הם טענו לניפוץ מיתוסים ציוניים מוסכמים על הולדתה של מדינת ישראל , על בעיית הפליטים הפלסטיניים ועל הסכסוך הישראלי–ערבי . הם הציגו את עצמם כחוקרים אובייקטיביים שנקודת מבטם אינה מצועפת באידיאולוגיה הציונית ובדחף אפולוגטי להצדיק את פעולותיה של המדינה ולנקות מאשמה את מנהיגיה . עבודתם היתה רוויה אתוס לעומתי ולהט מיסיונרי . בני מוריס , הבולט בקבוצה הזאת , הרחיק לכת בהצהרה משנת 1988 והעלה טענה כי הוא ועמיתיו הם למעשה ההיסטוריונים הישראליים הרציניים הראשונים . הוא פטר את כל מה שנכתב לפניו כלא–מקצועי ונובע ממשפט קדום וטען כי אין בו הרבה יותר מחיבורים מודרכי ממשלה , זיכרונות אישיים והיסטוריה שנכתבה ללא גישה לארכיונים ישראליים . חוסר הדיוק שבהערכה הזאת הופגן במרוצת עשרים שנות עבודה היסטוריוגרפית רצינית שקדמו להופעתה של " ההיסטוריה החדשה . " חלק ניכר מעבודתם של ההיסטוריונים החדשים היתה מרוכזת תחילה בלימוד המלחמה הערבית–ישראלית של שנת . 1948 ההיסטוריונים החדשים נטו להציג את הנהגת היישוב כבעלת נטיות מיליטריסטיות ושאיפות להתפשטות טריטוריאלית , אנשים נחושים בכוונתם להכשיל את הקמתה של מדינה פלסטינית המקדשים כל אמצעי , ובכלל זה גירושים המוניים , כדי להבטיח גבולות נרחבים ככל האפשר למדינת ישראל . נושאים מקובלים בחיבוריהם היו אלה : היחס ההפוך בין הרטוריקה מקפיאת הדם של העולם הערבי בשלהי שנות ה40– לבין כוחו הצבאי הממשי ; העובדה שכוחו הצבאי של היישוב היה גדול הרבה יותר ( וזה של העולם הערבי קטן הרבה יותר ) ממה שהיתה מה שמכונה "ההיסטוריה הרשמית" הציונית מוכנה להודות בו ; וכמו כן שכוונותיה של ההנהגה הערבית כלפי מדינת ישראל שזה עתה נולדה לא היו עוינות כולן . בהסתמכות על חומר ארכיוני ישראלי שזה עתה הותר לפרסום , תיאר מוריס בפירוט את גירוש הערבים הפלסטיניים במלחמת 1948 ואת האיסור שהוטל עליהם לשוב לבתיהם לאחריה . מוריס ציין אמנם את הסכנות שעמדו בפני היישוב בחודשי הלחימה הראשונים , אבל המעיט בערכו של הקשר בין האבדות הישראליות בתקופה זו לבין העמדה הישראלית התוקפנית יותר אחרי חודש מארס . 1948 מוריס הבליט את העובדה שתושביהם של ערים וכפרים פלסטיניים רבים רצו בשלום . מכל מקום , אם לוחמים לא סדירים ערביים אכן גרמו שיירה של ערבים הנוטשים את טבריה – ( 1948 ) ה"היסטוריונים החדשים" יצאו נגד התיאור הציוני השגור של מלחמת העצמאות , תיעדו פעולות של גירוש ערבים וביקרו את הדימוי של "מעטים מול רבים . " חלקם נטה להציג את הנהגת היישוב היהודי כבעלת שאיפות להתפשטות טריטוריאלית

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא