התנ"ך כהיסטוריה והפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא

עמוד:132

באוקטובר 1999 הארכיאולוג הישראלי זאב הרצוג במוסף הארץ . המאמר הזה הביא לידיעת הציבור המשכיל כי הערעור על מהימנות התנ"ך כהיסטוריה לא נעצר בתקופות הקדומות – ב"תקופת האבות , " יציאת מצרים וההתנחלות , וכי בשנות ה90– הוא הגיע לתקופות מאוחרות יותר ( מראשית המלוכה המאוחדת ואילך , ( שבנוגע אליהן כמעט לא היתה מחלוקת קודם לכן . המאמר היה בעצם הד לטענה נפוצה בחוגים שונים כי הארכיאולוגיה המקראית הישראלית היתה מראשיתה מחקר מגויס לבניין נרטיב היסטורי ומורשת , בין היתר מתוך דחיקת זכרם של תושבי הארץ הלא ישראליים הקדומים ( שעצם קיומם לא היה ידוע אילולא נזכרו במקרא ) המתוארים "פלסטינים" או : אבותיהם הקדומים של הערבים תושבי ארץ–ישראל . בעלי הדעה הזאת ( המכונים מינימליסטים ) – שיש בהם המבקשים " לשחרר" את הארכיאולוגיה של ארץ–ישראל מזיקתה לתנ"ך ושהציעו בשנות ה70– של המאה ה20– לקרוא לה ארכיאולוגיה סורו–פלסטינית – מגייסים מצדם את המחקר הארכיאולוגי לבניית היסטוריה נגדית המכוונת לשלול את עצם קיומו של עם ישראל בתקופת המקרא . לטענתם , התנ"ך אינו יכול לשמש ההיסטוריוגרפיה של תולדות ישראל שכן הוא טקסט מגמתי שנכתב בתקופה הפרסית או אף בתקופה ההלניסטית . ביסודו של דבר , מדובר בוויכוח על טיבה של הדיסציפלינה הארכיאולוגית ועל מגבלותיה . בהקשר של ארץ–ישראל כוונתו היתה לנתק את הארכיאולוגיה מן המקרא ולראות בה דיסציפלינה עצמאית , הממשיכה לתרום למחקר ההיסטורי , אבל עיקר תרומתה בתחומים שאינם משתקפים במקרא כלל ( דפוסי התיישבות , היסטוריה כלכלית וכדומה . ( ואולם , לפחות בשיח הציבורי , קשה היה לנתק את הדעה הזאת מההקשר האידיאולוגי והפוליטי שלו . אפשר אף לראות לפחות בחלק מהמגמה לשלול את מהימנות התמונה ההיסטורית המקראית ניסיון לערער את הבסיס ההיסטורי של הציונות ואת הבסיס המשותף לציונות ול"מאמיני הביבלייה" הפרוטסטנטים התומכים בה . משתתפי הפולמוס הציבורי בשנת – 1999 שהתחדש לאחר שהופיע בעברית בשנת 2002 ספרם של ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן ראשית ישראל : ארכיאולוגיה , מקרא וזיכרון היסטורי – באו מכל ג-ני הקשת האידיאולוגית וחזרו על הנחות ועל טענות שכבר נשמעו במשך כמאה השנים הקודמות . עיקר החידוש שבו מבחינת הציבור לא היה הערעור על ההיסטוריות של יציאת מצרים או ההתנחלות , אלא הטענות שהממלכה המאוחדת – שממנה התפצלו ממלכות יהודה וישראל – היא " המצאה" של המחבר המקראי , וכי ממלכת דוד ושלמה לא היתה "אימפריה , " אלא ממלכה קטנה וחלשה . במילים אחרות , הוויכוח נגע לתקופה שעל מהימנות תיאורה במקרא לא היו עד אז עוררים . הוויכוח – בדמות כינוסים , מאמרים ומכתבים למערכת – נתן ביטוי לא רק למחלוקות המתקיימות במחקר בנוגע לאפשרויות ולמגבלות של המחקר הארכיאולוגי , על אופי הפרשנות הנכונה לממצאים שונים ועל מידת הזיקה של הממצא הארכיאולוגי למקרא ; הוויכוח גם שיקף את הערך השונה שמייחסים הזרמים השונים בחברה הישראלית העכשווית לאופי התנ"ך , למעמדו בתרבות העברית בכלל , ולמעמדו כהיסטוריה בפרט . ערך ההיסטוריה המקראית מנקודת מבט חילוניתלאומית שלילת התוקף ההיסטורי גם מהספרים ההיסטוריים המאוחרים של המקרא הצטיירה בעיני חלק מהמשתתפים בוויכוח כמשתלבת במגמה של הרוויזיוניזם ההיסטורי הפוסט–ציוני המערער על כל חלקי סיפר–העל הציוני ועל הלגיטימיות של הציונות – לגיטימיות שנתפסה כמעוגנת בתנ"ך . היו שהסבירו את עיתוי המחלוקת כתגובה לכך שחוגים לאומיים מן הימין וחוגים דתיים כאחד מוצאים בתנ"ך לגיטימציה להתיישבות בשטחי יהודה ושומרון ולתביעת הריבונות עליהן ; לגיטימציה המעוגנת לא רק בהבטחה האלוהית , אלא גם בכך שהתנ"ך מעיד על הגשמתה הריאלית של ההבטחה בהיסטוריה . "שחרור מעול התנ"ך" הצטייר אפוא כשחרור מאינטרפרטציה דתית ציור משנת 1707 מנירנברג – משה ואהרן מתבוננים במפת הארץ – הערעור על תקפותו של התנ"ך כהיסטוריה התרחב מן המהימנות ההיסטורית של סיפור יציאת מצרים וההתנחלות לטענה שהממלכה המאוחדת של דוד ושלמה היא פיקציה של מחברי המקרא

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא