"אסכולת ירושלים" בחקר ההיסטוריה היהודית

עמוד:128

לחיזוקה של הטענה כי ירושלים נעשתה לבירה העולמית של מדעי היהדות . בהתאם לתדמית העצמית הזאת , השתדלה האוניברסיטה העברית אחרי עלייתו של היטלר בשנת 1933 להציל חוקרים יהודיים ולמצוא להם מקום במסגרתה . יתר על כן , אחרי השואה היא ניסתה להביא מאירופה לירושלים את נכסי התרבות של הקהילות היהודיות שנחרבו . פרויקט זה של " אוצרות הגולה" הוסבר בטיעון ש"כאן ( בירושלים ) מרוכז המספר הגדול ביותר של חוקרים ומלומדים של מדעי היהדות לענפיהםפ וכאן קיימת לא רק סביבה יהודיתפ כי אם גם מציאות המזהה בבירור ובהחלטיות את גורלו של כל פרט עם הכלל . " אמונה דומה במרכזיותה של ירושלים עודדה את בןציון דינור ואחרים לכנס בעיר בשנת 1947 את הקונגרס העולמי הראשון למדעי היהדות . קולות ביקורתיים כוחה המוסדי הגובר והולך של האוניברסיטה העברית הותיר חותם עמוק בחוקרי היהדות של המאה ה , 20– בעיקר אחרי אובדנם של המרכזים האירופיים הראשיים בשואה . בו בזמן החלו המחקרים היהודיים בירושלים להתמקד יותר ויותר במקורות המצויים בשפה העברית , וכן בארץ–ישראל ובציונות . הדגש הזה הורגש במובלט אף יותר בחינוך היסודי והתיכוני במדינת ישראל , הודות למעורבותם של מלומדים כדינור , יוסף קלוזנר וש"ד גויטיין בפיתוחה של תוכנית הלימודים . החותם האידיאולוגי של הציונות לא מנע את הקמתה של חבורה חדשה של חוקרים מהמעלה הראשונה בדור השני של האוניברסיטה העברית . עם חשובי המלומדים של הדור הזה נמנו חיים הלל בן–ששון , מנחם אילון , שמואל אטינגר , דוד פלוסר , שמעון הלקין , נחמה ליבוביץ , ' שלמה פינס , יהושע פראוור , נתן רוטנשטרייך , דב סדן , ישעיהו תשבי ואפרים אלימלך אורבך . האישים האלה מילאו תפקיד חשוב בהכשרתם של המורים והחוקרים לעתיד במדינת ישראל החדשה , שלהם שימשו מדעי היהדות מכשיר לעיצוב זהותם הלאומית . חוקר חשוב בן הדור הזה שהתקשה לחדור אל המעגל הפנימי של המכון למדעי היהדות היה הסוציולוג וההיסטוריון יליד הונגריה יעקב כ"ץ . העדפתו של כ"ץ את הסוג האידיאלי של הסוציולוגיה ההיסטורית ( שניכרה יותר מכול בספרו מסורת ומשבר ; , ( 1958 וגם הסתמכותו על ההלכה המצויה בספרי השו"ת למטרות של ניתוח היסטורי , חרגו מגבולותיו המקובלים של המחקר ההיסטורי בירושלים . באופן אירוני , אף שנמתחה עליו ביקורת חריפה בידי עמיתיו ( כגון בן–ששון ואטינגר , ( האריך כ"ץ ימים אחריהם והשפיע במידה ניכרת על הדורות הבאים , גם כמורה וגם כמנסח של מונחי יסוד בהיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית . ככל שקיימת "האסכולה הירושלמית , " משמשים מבקריה אישור לקיומה ממש כנציגיה הבולטים ביותר . בעבודתו של ההיסטוריון היהודי האמריקני שלום ( סאלו ) בארון יש משום ביקורת מרומזת על הנטייה הפלשתינוצנטרית של "האסכולה הירושלמית" שלפיה כל ההיסטוריה היהודית נעה ללא רתיעה לכיוונה של ארץ–ישראל . התנגדותו הנודעת של בארון ל"היסטוריוגרפיה הבכיינית" עלתה בקנה אחד עם טענתו שהחיים היהודיים בתפוצות היו עתירי חיוניות ונסבלו כמו שהם , שתי טענות שעליהן חלק יצחק בער בסקירה שכתב על בארון בשנת . 1938 ביקורת מסוג אחר מתח במחצית שנות ה60– מבקר הספרות איש אוניברסיטת בר–אילן ברוך קורצווייל , בסדרת התקפות על גרשום שלום ועמיתיו בירושלים . קורצווייל האשים את החוקרים מירושלים בהסטת "הדגש מן הנקודה התיאולוגיתדתית שבחקר היהדות לקוטב ההיסטורי . " בעשותם כך , לדידו , לא זו בלבד שמלומדי ירושלים טעו בהבנה של הטבע האמיתי והמשמעות של הדת היהודית , אלא הם ניכסו לעצמם שלא כדין מעין "סמכות נבואית" שהם , בהיותם חוקרים מודרניים חילוניים , היו רחוקים מלהיות ראויים לה . ההיסטוריה נעשתה להם תחליף אמונה , ואת עצמם ראו כמתווכי היהדות . ביקורתו של קורצווייל מורה על מגמה עיקרית באסכולה הירושלמית , כשם שהיא מורה על ההיסטוריוגרפיה היהודית בכללותה . תפקיד עיקרי לחוקר היהודי המודרני היה להפיק דין וחשבון חילוני של העבר , שלא יעמיסו עליו את ההנחות המסורתיות בדבר הסיבתיות האלוהית או הסמכות המקודשת גרשום שלום , בהרצאה באוניברסיטה העברית בשנת . 1952 שלום , מראשי "אסכולת ירושלים , " יצר את המחקר המודרני של המיסטיקה היהודית ( הקבלה ) כחלק מתפיסתו את ההיסטוריה המשתנית והפלורליסטית של התרבות היהודית

כתר הוצאה לאור

למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר