"אסכולת ירושלים" בחקר ההיסטוריה היהודית

עמוד:127

מערכת זו של שאיפות זכתה לביטוי ברור בגיליון הפתיחה של כתב העת ציון שהופיע בשנת . 1936 עורכיו היו שני ההיסטוריונים היהודיים הראשונים שנתקבלו למכון למדעי היהדות , יצחק בער ובן–ציון דינור . ציון נשען על שתי הנחות הקשורות זו בזו : " ההיסטוריה היהודית היא היא תולדותיה של האומה הישראלית " והיא " מאוחדת על ידי אחדות הומוגנית המקיפה את כל התקופות וכל המקומות . " בהתאם לכך היה על חקר העבר היהודי להישען על העיקרון המנחה הזה , שמשמעותו שיש ללמוד את גילוייו של הלאום היהודי בכל מקום שבו הם מופיעים . בדבר הזה היה כדי להתגבר , כך האמינו בער ודינור , על " צביונה התיאולוגי–ספרותי " של ההיסטוריוגרפיה היהודית במאה הקודמת . חוקרים בני תקופה קודמת , הם טענו , לא הצליחו להשתחרר לא מצלם של המסורתנים היהודים ולא מצלם של החוקרים הנוצריים , שסיגלו לעצמם את העבר היהודי ועיוותוהו לצורכיהם התיאולוגיים . בניגוד לכך , תוכל הציונות , על פי ההשקפה הזאת , להסיר את כבלי מסורות העבר מעל החוקרים הפועלים בחסותה . היא תוכל לספק תשתית מחקרית שלא ישחיתוה דעות קדומות ו"טנדנציות" שהיו קיימות בזמן שבו היו החוקרים היהודיים משועבדים למגמות של טמיעה . וכשאמרתו המפורסמת של פון רנקה מהדהדת בדבריהם , הכריזו בער ודינור בגיליון הראשון של ציון כי מטרתם היא "לראות את הדברים כפי שהם באמת . " חוקר אחר בן הדור הראשון , גרשום שלום , חזר והביע את התקווה שהמרכז הירושלמי החדש ישחרר את המחקר ויעבירו לרמה אחרת . שובם של הוגי הדעות היהודיים למולדת אבותיהם , הכריז , יאפשר לחוקר להגיע ל"נקודת מבט היסטורית מבפנים" – כלומר , מתוך הזרם התוסס והמלא חיים של הלאום היהודי החי ושולט בגורלו ההיסטורי . בער , דינור ושלום חשו כולם בפוטנציאל המשחרר של הציונות כלפי מדעי היהדות , אמונה שניתן לראות בה את סימן ההיכר הראשי של "האסכולה הירושלמית . " אבל כל אחד מהם הגיע למסקנה זו מנקודת מוצא אפיסטמולוגית שונה . וכל אחד מהם תרגם את מחויבותו הציונית לכיוונים אינטלקטואליים שונים . בער , למשל , הפגין בכל עבודותיו – מגלות ( 1936 ) עד תולדות היהודים בספרד הנוצרית ( 1945 ) ועד ישראל בעמים – ( 1955 ) העדפה ברורה לאותם יהודים אשר , על פי המקובל בציונות , עמדו בפני פיתויי הטמיעה . למעשה , נמשך בער שוב ושוב לאידיאל היהודי הצנוע והנאמן – החסיד הטרום מודרני – שגילם את הערכים הרוחניים והדמוקרטיים ביותר של הלאום היהודי . דינור , מצדו , מתחקה על כל אחד ואחד מעקבותיו של הרגש הלאומי היהודי באסופות המקורות שלו , ספר הציונות ( 1938 ) וישראל בגולה . ( 1958 , 1926 ) מצד אחד , פירוש הדבר הוא מיון צורות רבות של תרבות יהודית בתפוצות ( השפה העברית , טקסי הדת , התפילות , המנהגים העממיים , הזיכרונות המשותפים ) כסוכני השימור של הלאום היהודי . מן הצד האחר , מדובר בתשומת לב מיוחדת לסימני ההערכה וההערצה שהגו יהודי התפוצות כלפי ארץ–ישראל ולרצונם לעלות אליה . למעשה היה דינור הנודע בין מעצבי התפיסה ה D לשתינוצנטרית של ההיסטוריה היהודית , שלפיה שימשה ארץ–ישראל מאז ומעולם מרכז ומקור משיכה ליהודים בכל העולם . שיטת המחקר שהעדיף , איסוף המקורות ( הידועה בעברית גם בשם " כינוס , ( " שיקפה את רצונו לצרף יחד מקורות היסטוריים של יהודים בפזורתם כדי להורות על האחדות הלאומית והתחייה . בינתיים חיזקה הציונות את ידיו של גרשום שלום להעביר נושא שולי עד אז – המיסטיקה היהודית – אל לבם של מדעי היהדות . ובעשותו זאת , לא זו בלבד שהציל אותה מן ההזנחה , אלא אף החל בשכתוב נרחב חדש של ההיסטוריה היהודית . קודם כול הוא קטלג וניתח בהרחבה חלק גדול מגוף הכתיבה המיסטית היהודית . אבל , באומץ רב אף יותר , הדגיש את מרכזיותה של המיסטיקה ככוח מתמיד , חתרני ועם זאת מחיה , כגון בספרו הנודע Major Trends in Jewish Mysticism ; 1941 ) מגמות עיקריות במיסטיקה היהודית . ( השבתה רבת העוצמה של המיסטיקה אל ההיסטוריה היהודית השפיעה השפעה מתמשכת על המחקר הישראלי . בדורות הבאים משכו אליהם לימודי הקבלה חוקרים בולטים ( ובהם ישעיהו תשבי , יוסף דן , יוסף וייס , שרה הלר–וילנסקי , משה אידל ויהודה ליבס . ( לתרומות המחקר של שלום היתה השלכה גם מחוץ לעולמו של חקר היהדות . חוקרי דתות , פילוסופיה ותיאולוגיה רבים קראו את עבודותיו והוא זכה ביניהם לשם בינלאומי שעלה על זה של כל חוקר ירושלמי אחר . נוכל לראות כי הבדלי שיטות ונושאים היו די מוכרים בדור הראשון של המלומדים הירושלמיים . עם זאת יש לזכור שאת הדור הזה עיצבו הפרמטרים האידיאולוגיים של הציונות , יחד עם המוסד החדש שלו . במרוצת שני העשורים הראשונים לקיומו של המכון למדעי היהדות זכו תחומי מחקר כידיעת הארץ ( שמואל קליין , ( ספרות עברית ( יוסף קלוזנר , ( מקרא ( אומברטו קאסוטו ויחזקאל קויפמן , ( סוציולוגיה של היהודים ( ארתור רופין ורוברטו בקי ) וארכיאולוגיה ( אליעזר סוקניק ) – שכל אחד מהם עוצב במסגרת ציונית – לתשומת לב נרחבת בירושלים . יתר על כן , מחקר ההיסטוריה של ארץ–ישראל והתנועה הציונית תפס מקום מרכזי יותר בסדר היום בירושלים , כמו שניתן לראות בעבודותיהם של בני הדור השני והשלישי כשמואל אטינגר , שמואל אלמוג , ישראל קולת , ישראל ברטל וחגית לבסקי . התרכזותם של חוקרים רבים באוניברסיטה העברית הביאה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא