היסטוריוגרפיה כהבנה עצמית וכיצירת זהות: מ"חוכמת ישראל" עד היום

עמוד:118

יהודיים . שלשלת הקבלה , לדוגמה , היא מעין גיניאלוגיה של מסורת התורה שבעל פה , סיפור התפתחותה של ההלכה . ספר יוסיפון , לעומת זאת , שנכתב כנראה באיטליה במאה ה , 10– דן בתולדות הבית השני ומשחזר פרק אחד , קריטי , בסיפור תולדותיהם של היהודים . מרבית החיבורים האחרים שעסקו בשאלות שאפשר לראות בהן שאלות היסטוריות נשארו בשולי המרחב הרוחני של זמנם . בהשפעת הסביבה עסקו יהודים בפילוסופיה , אך לא בהיסטוריה . הם פיתחו את עולם ההלכה , שקדו על פרטי הקבלה – אך כמעט לא כתבו היסטוריה כלל . מאז הרנסאנס מורגשת אמנם הסטת העניין ההיסטורי בתרבות האירופית מן הכנסייה למדינה הסוברנית המתגבשת , אך בהקשר היהודי לא היתה משמעות רבה לתזוזה זו . גם לתרבות הנוצרית היה דרוש מהלך עמוק של חילון כדי שתוכל להתחיל ולהשתחרר מכבלי ההיסטוריה הקדושה , אך מבצע זה היה קשה בייחוד ליהודים . כדי להגיע למחשבה ביקורתית , שתתבונן מקרוב במיתוסים ההיסטוריים שכוננו את היהדות ועמדו בבסיס הקיום העצמאי של היהודים כקבוצה , לא הספיקו תהליכי החילון הראשוניים של ראשית העת החדשה . דרוש היה מהפך רוחני עמוק ועקרוני . תגובה מאוחרת על טראומת הגירוש אמנם פריחה היסטוריוגרפית מסוימת התרחשה כבר במאה ה . 16– יש הרואים בה תגובה מאוחרת משהו על הטראומה של גירוש ספרד – שינוי דרמתי במצבם של היהודים לפי כל אמת מידה – שהיתה שזורה בהשפעות של זרמי מחשבה חדשים באירופה בכלל . מכל מקום נראה שהתפיסה ההיסטורית המסורתית של ימי הביניים עברה שינוי חשוב אצל נושאי התרבות היהודית באותם הימים . כדוגמאות לחיבורים היסטוריים באותה העת מביאים בדרך כלל את שבט יהודה של שלמה אבן וירגה , שיצא לאור לראשונה בשנת , 1550 ובו ביקש המחבר לתת הסברים לסבלם של היהודים , מתוך שילוב של טיעונים "סוציולוגיים" חילוניים עם תיאולוגיים ; את מסותיו של עזריה די רוסי משנת , 1573 אשר כונסו בספר מאור עיניים ; או את הכרוניקה של דוד גנז משנת , 1592 צמח דוד . אלה , איש בדרכו , ניסו שלא להעלות את חמת הממסד הרבני עליהם , אך כתביהם נשארו בגדר ניסיונות אזוטריים משהו להקנות חשיבות לתחום , שהממסד האינטלקטואלי ביהדות עדיין לא רצה ביקרו . מעניין שבסופו של דבר ברוך שפינוזה , הוגה הדעות היהודי שלא ראה עצמו תלוי עוד בממסד הזה , הוא שסימן את בואו של המהפך . בפרק השלישי של הטרקטטוס הפוליטי–התיאולוגי שלו משנת 1670 נתן שפינוזה לראשונה הסבר היסטורי חילוני מובהק לקיומו המתמשך של העם היהודי בגולה . לדבריו , לא היתה בקיום הזה עדות לרצון האל ולא היה בו ביטוי לתפקידו של העם הנבחר בהיסטוריה קדושה זו או אחרת . זו היתה תוצאה בלתי נמנעת של איבת העמים כלפיו ושל הגזרות והבידוד שהביאה האיבה הזו בעקבותיה . הנחות חילוניות דומות אפשר למצוא לאחר זמן גם בהערות של אחדים מהוגי הדעות של הנאורות במאה ה , 18– ובמהלך המאה ההיא כבר נשמעו יותר ויותר קולות המביעים עניין בהיסטוריה הנכתבת מתוך גישה חילונית גם בקרב היהודים . חרף זאת ניסיונות לנסח היסטוריוגרפיה יהודית במלוא מובן המילה , היסטוריוגרפיה שאינה נשענת על הנחות תיאולוגיות והיא בעלת יומרה חילונית ומדעית , נעשו רק במהלך המחצית הראשונה של המאה ה . 19– מתוך הכרה בכך מתוארים בדרך כלל המאמצים שעשו ראשוני מדע היהדות ( ה ( Wissenschaft des Judentums– בתחום ההיסטוריה במונחים מהפכניים . גם בתרבות המערב נתפסת ראשיתה של ההיסטוריוגרפיה כמין שלב חדש בהבנה העצמית של החברות המרכיבות אותה . הרומנטיקה , כתנועה רוחנית מקפת שהשפעתה הגיעה לשיא בעשורים הראשונים של המאה ה , 19– היא שאפשרה את פיתוח מדע ההיסטוריה החדש . ראשית , כתגובה על הרציונליזם העקרוני האופייני לעידן הנאורות , נטו שמרנים בעלי השקפת עולם רומנטית פחות או יותר לראות בעבר את הבסיס לכל סדר חברתי בהווה . שנית , הסעיר העבר את הוגי הדעות הללו , כמו גם את בני זמנם הליברלים יותר , בגלל שונותו . שעה שהנאורות הדגישה את המשותף לבני האדם , החשיבה הרומנטיקה את השונה והמיוחד לכל אחד ואחד מהם . ההיסטוריציזם , פרי המחשבה הרומנטית , העריך מעל לכול את ייחודם של ישים היסטוריים : דתות וכנסיות , מדינות , ויותר מכול – עמים . משנוסף גם הדחף המדעי למסכת רעיונית זו , הלכה ונתגבשה – בעיקר בגרמניה של ראשית המאה ה – 19– ההיסטוריה כדיסציפלינה נפרדת . כל תקופה צריך היה עתה להבין במושגיה שלה ; לא עוד חוליה בשרשרת המובילה למטרה שמימית , אלא אינדיווידואום מסוג מיוחד , שאפשר לחקור אותו לעצמו . בו בזמן נעשתה השיטה הפילולוגית , שהיתה אז בסיס לכל מהלך מחקרי במדעי הרוח בכלל , לשיטת המחקר המועדפת גם בהיסטוריה . הדגש הושם עתה בטקסטים מקוריים , בבירור האותנטיות שלהם ובהשוואה קפדנית ביניהם . ולבסוף , הועמד העיסוק ההיסטורי כולו על אתוס של אובייקטיביות , שחרור מכל מטרה חיצונית , גילוי העבר "כפי שאכן היה באמת . " אף על פי כן , כבר קאנט ניסה לחבר את הרציונליזם של הנאורות עם תפיסה היסטורית , שבה התבונה מתקדמת גם ברמה המדעית וגם ברמה המוסרית והפוליטית ; ומגמה זו הגיעה לשיאה בפילוסופיה של הגל , אשר תפסה את ההיסטוריה העולמית לא כסיפור מקרי אלא כמימוש

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא