|
|
עמוד:117
היסטוריוגרפיה כהבנה עצמית וכיצירת זהות : מ"חוכמת ישראל" עד היום שולמית וולקוב לזכר העבר היה תמיד תפקיד מרכזי בהכרתם העצמית של היהודים . הטקסטים המכוננים של היהדות , טקסי היומיום ומנהגי החגים היהודיים עשירים בהתייחסויות לאירועי העבר . נוסחה מקודשת של תולדות עם ישראל מופיעה בתנ"ך . היא מוזכרת בכל שנה ובמשך כל השנה בקריאה המסורתית בפרשיותיו , נרמזת בתפילה ומאוזכרת באופנים שונים – מילוליים וסימבוליים כאחד – בטקסי ימי חול וחג . "סדר הפסח" הוא אולי הדוגמה הטובה ביותר לדגש ששמה היהדות בשימור זכרם של אירועי מפתח בעברו של עם ישראל , בשינונם , ואפילו בחינוך להזדהות של ממש עם מי שחוו אותם בפועל . תפיסת הקיום היהודי לדורותיו והוויית הקהילה המדומיינת של עם ישראל לאורך ציר הזמן היו ועודם מרכיבים חיוניים בזהות היהודית . עם ישראל משמר בדרכים שונות זיכרון היסטורי קיבוצי עתיר אירועים ורב השלכות . על רקע זה מעניינת ביותר חולשתה היחסית של ההיסטוריוגרפיה היהודית . למעשה , לא קיימת מסורת היסטוריוגרפית רציפה במארג התרבות היהודית . למן חתימת המקרא ועד השליש האחרון של המאה ה18– נכתבו ( ונקראו ) רק חיבורים היסטוריים ספורים בידי יהודים . אמנם , גם אצל אומות העולם יש לתארך את ראשית כתיבת ההיסטוריה המדעית לכל המוקדם לראשית המאה ה , 19– אך מאז ימי הרודוטוס ותוקידידס ניתן תמיד למצוא בין העיסוקים האינטלקטואליים של העילית המשכילה באירופה את הכתיבה ההיסטורית לסוגיה . במהלך ימי הביניים היו אלה בעיקר כרוניקות , שנכתבו בדרך כלל כשירות למלכים ובעלי שררה , אך אלה התקיימו תמיד בצל העניין ב"היסטוריה קדושה , " מקפת ובעלת משמעות רבה יותר . זו כללה את כתיבת תולדות הכנסייה וכן הרהורים על אופיו של התהליך ההיסטורי כולו , הבא לידי ביטוי בעולם האנושי עלי אדמות אך מודרך לכל אורכו ולכל פרטיו בידי האל . ההיסטוריה הקדושה בנוסחתה הנוצרית אפשרה לשמר תפיסה של שינוי , אפילו להמציא סוג של תיקוף ולשרטט מהלכים היסטוריים חלקיים וכלליים , בלי שינותקו מן האמונה בכוחה המסדר של התערבות האל וממבט אסכטולוגי על תוצאה סופית ידועה מראש . הסיפור ההיסטורי התנ"כי היה כמובן המודל המרכזי לכל היסטוריה קדושה שהיא . זהו סיפור הכפוף לחלוטין לרצון האל ומתוכו ניתן לבסס תבנית היסטורית שתכליתה היא מלכות אלוהים עלי אדמות . לעם היהודי יש , על פי תבנית זו , תפקיד חשוב בתהליך , אך האופן שבו הוא נפרש ומתגלה אינו יכול להיות מובן בקטגוריות אנושיות . העבר התנ"כי הוא אפוא ידוע ומעוגן בסיפור המקראי לשלביו ; העתיד המשיחי – מובטח . כל היתר – אינו ידוע ואינו ניתן לידיעה . כל היתר , בעצם , חסר חשיבות . למרות הגישה הזאת נכתבו גם בימי הביניים חיבורים אחדים היכולים להיחשב לחיבורים היסטוריים– עליית ההיסטוגרפיה היהודית החדשה שער "ספר יוסיפון" שנכתב באיטליה כנראה במאה ה10- ובו התייחסות לתקופת הבית השני , כאן מתוך מהדורה ביידיש שנדפסה בציריך בשנת 1546
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|