חילון הזיכרון וחקר ההיסטוריה – מבוא

עמוד:107

זה ) וגם אצל חוקרים דתיים–מסורתיים באוניברסיטאות המערב . גילוי ההיסטוריות של התרבות היהודית הביא לשינוי מופלג גם בעולם הדת עצמה . שכן , מזמן שהמסורת הובנה כיצירה מתחדשת , ולא עוד כמסירה חדגונית של העבר לעתיד , נוצר הרקע להולדת תופעות הרפורמה השונות בדת , שהטביעו חותם על חיי הדת היהודיים מאז המאה ה19– ( ר' מדור החברה הדתית מול החילון והמודרנה . ( היום הגישה המחולנת לזיכרון ההיסטורי רווחת , בדרגה זו או אחרת , כמעט בכל מקום , למעט החינוך הדתי החרדי . ההיסטוריה היהודית והכללית נלמדת במתודות מגוונות , שרובן מתמקדות בהסברים סיבתיים , מבניים , דמוגרפיים , סוציולוגיים , פסיכולוגיים ואחרים – כולל גורמים של מקריות ואקראיות – האמורים לעצב את החיים היהודיים ללא בחירת האל וללא כוונה חוץ–היסטורית סמויה . אשר להנחות מטא–היסטוריות שהחוקר מאמין בהן , הן עשויות לכלול אמונה בתכלית אלוהית – אך לרוב בלי שמייחסים לה כוח הסבר בנוגע למאורעות היסטוריים פרטניים , ולא משתמשים בה כטיעון בתוך המחקר . זהו דואליזם המתקיים באמונתו הפרטית של חוקר יותר מאשר במוצרי מחקרו ; ומבחינה זו , חילון הזיכרון ההיסטורי היהודי , כמו חילון הזיכרון המיתולוגי , הוא עצמו היום עובדה היסטורית , המאפיינת את הזמן היהודי החדש . ג . היחס החדש למקרא האפיק השני שבו עבר הזיכרון היהודי חילון חלקי הוא יחסה הביקורתי של התרבות היהודית החדשה למקרא . גם בתחום הזה הציג שפינוזה דגם יסוד מוקדם . בפרק 7 של מאמר תיאולוגי–מדיני דרש להנהיג מתודה חדשה ומהפכנית בפירוש המקרא ובהבנת תולדותיו . לדבריו , "המתודה של פירוש המקרא אינה שונה מן המתודה של הסברת הטבע , " וכפופה כמוהו לשכל ולניסיון . כל מעשי בני האדם בהיסטוריה וכל יצירות התרבות והרוח נקבעים על ידי תהליכים טבעיים בלבד . הטקסט המקראי אינו משדר התגלות על–טבעית , שבה כוח מיסטי מחוץ לעולם פורץ בדרך נס לתודעת הנביא . הנביאים הצטיינו בדמיון יוצר וברגישות מוסרית , אבל לא חרגו מתופעות הטבע ומחוקיו . לכן , כדי להבין את התנ"ך , נדרש מחקר לשוני , היסטורי , ביוגרפי , סוציולוגי וכו , ' של כל מחבר וכל טקסט לגופו . כמו כן , קריאת הטקסט חייבת ברוב המקרים להתרכז בפשט , ולהתנזר ממדרשים ספקולטיביים ומאלגוריות . ואולם הפשט אינו פשוט ; הוא דורש פענוח מורכב . המפרש צריך להשתחרר ממובני הלשון בזמנו ולחקור את רובדי הלשון שבה השתמשו המחברים העתיקים , את נסיבות זמנם , את הפסיכולוגיה שלהם , אופי קהלם , צורכי הרטוריקה שלהם וכדומה . עמדות אלה עשו את שפינוזה לאב מייסד של ביקורת המקרא המודרנית ( יחד עם בן דורו הצרפתי , הכומר רישאר סימון . ( בכך התייסדה סמכות חדשה לגבי כתבי הקודש . במקום הממסד הכוהני – בישופים , תיאולוגים , רבנים ומקובלים – מתייצבת רשת של מדעי מקרא רלוונטיים , ואלה אמורים מעתה לקבוע את המובן של הכתוב ( ובעקיפין את אמיתותו . ( דגם רדיקלי פחות מזה של שפינוזה החל להתפתח מסוף המאה ה18– בקרב הוגים פרוטסטנטים בגרמניה , והשפיע גם על חוקרים יהודיים . הוגים אלה הוסיפו להאמין במקור האלוהי הראשיתי שביסוד המקרא , אך סברו שאין גישה למקור זה אלא באמצעות גילומו ההיסטורי בתודעתם ובלשונותיהם של בני אדם אמפיריים , אשר כתבו , ערכו והעתיקו את הטקסט המקראי בנסיבות זמנם וכפי יכולתם . לכן הביקורת הלשונית , ההיסטורית , הארכיאולוגית וכו' של המקרא מחייבת גם את מי שאינו חולק על בשורתו האלוהית . גם בגישה מתונה זו היתה מידה ניכרת של חילון המקרא , כי היא כפפה את דבר האלוהים לקני מידה מדעיים וספרותיים שאינם תלויים בדת ובסמכותה , ויש בהם כדי לזעזע את מוסכמותיה . כפי שעולה מן הערך היהדות החילונית וביקורת המקרא , שני הדגמים של ביקורת המקרא השפיעו על החינוך וההשכלה גם בין היהודים מאז המאה ה , 19– תחילה בגרמניה , במזרח אירופה ובארה"ב , ולאחר מכן ביישוב היהודי בארץ ובמדינת ישראל , לעתים בתוך מאבק קשה מול האורתודוקסיה . כיום ביקורת המקרא – וביתר דיוק , הגישה המדעית–היסטורית למקרא – גלומה בעמדתם של חוקרים , מורים ואינטלקטואלים יהודיים בכל מקום ; היא מקובלת במידה זו או אחרת בכל האוניברסיטאות בעולם היהודי , במערכת החינוך בישראל ובחלקים נרחבים בציבור . ( בין היתר תרם לכך פירוש המקרא העממי רב הכרכים של ש"ל גורדון , שהיה נפוץ בבתים רבים בארץ ( . עם זאת יש לביקורת המקרא מוקדי התנגדות נמרצת , לא רק בקהילה החרדית , אלא גם בין מחנכים ופוליטיקאים של האורתודוקסיה המודרנית . כשהיה משרד החינוך הישראלי בשליטת המפלגה הדתית–לאומית נמנע מאבא אבן , מדינאי משכיל וידוע שם , שהכין סדרת טלוויזיה על תולדות התרבות היהודית , לשדר תוכנית שהוקדשה לביקורת המקרא . תחושת האבסורד שבה נתקבל הצנזור הזה בחוגים רחבים העידה באיזו מידה הגישה הביקורתית למקרא נעשתה דווקא מקובלת . אמנם גם אינטלקטואלים יהודיים חילוניים הסתייגו לפעמים מביקורת המקרא . אבל הם התכוונו בעיקר ל"תורת המקורות" של החוקר הפרוטסטנטי יוליוס ולהאוזן , ששיטתו הדומיננטית בניתוח הטקסט זוהתה בתקופה מסוימת עם ביקורת המקרא סתם . חוקרים יהודיים התנגדו לוולהאוזן גם בגלל ויכוח לגופם של רכיבי הטקסט , וגם , אולי בעיקר , בגלל

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא