חילון הזיכרון וחקר ההיסטוריה – מבוא

עמוד:106

סוגיות שרובן נדונות בערכי המדור המפורטים , ולעתים בדגש שונה או מזווית אחרת . השינוי החשוב והעיקרי לענייננו התחולל על ידי ההיסטוריזציה של התרבות היהודית , ועל ידי כפיפתה למתודות הבנה ומחקר אמפיריות ורציונליות . במקום ראשון , התחילו לראות בתרבות היהודית ובטקסטים שלה תופעות היסטוריות הכפופות לזמן , ולא ישות מטפיזית על–זמנית שקפאה בחיקו של הנצח . בכך היהדות נתפסה כחלק של מכלול התפתחותי המקיף תרבויות ודתות אחרות , וגם כבעלת היסטוריה פנימית משלה , שצורותיה משתנות מעידן לעידן . התנ"ך עצמו – כתב ההתגלות האלוהית – הובן כיצירה היסטורית , שנוצרה בתוך הזמן הארצי ובכפיפות לנסיבותיו . מכאן נולד צורך בהיסטוריוגרפיה יהודית מודרנית ובקריאה חדשה של המקורות , שייתנו דין וחשבון על אופייה של היהדות כתופעה היסטורית . במהלך משלים עלתה הדרישה לדון בהיסטוריה היהודית בכלים רציונליים ואמפיריים : להבין את הטקסטים ואת נתוני ההיסטוריה על ידי סיבות פנים–היסטוריות – גורמים חברתיים , פוליטיים , כלכליים , דמוגרפיים ופסיכולוגיים , הפועלים באופן הניתן להבנה במונחי העולם הזה – בלי להיזקק לרצון האל ולהשגחה העליונה . גם מי שהאמין בקדושה מטפיזית האופפת את הקיום היהודי היה אמור להתנזר מלראות בה כוח פרטני פעיל המכוון את האירועים , ולבקש הסברים וכוחות ארציים לתופעה המיוחדת שלפניו . בניסוח אחר ( הלקוח מהמילון הנוצרי : ( המגמה היתה להחליף את "ההיסטוריה הקדושה" בגישה של "היסטוריה פרופאנית" ( מחולנת . ( עם זאת החילון היה לעתים חלקי בלבד , כי לא פעם נותרו ברקע הדיון כוחות עלומים ומהויות חבויות , האמורים לשכון בתוך ההיסטוריה עצמה . אירוניה היא שמגמות אלו הגיעו למשכילים היהודיים מתהליכי המודרניזציה בעולם הלא יהודי , שעה שדווקא פילוסוף יהודי שפרש מן הדת תרם למודרניזציה זו את הדגם הרדיקלי והבהיר ביותר . בשנת 1670 פרסם ברוך שפינוזה מאמר תיאולוגי–מדיני ובו , בין היתר , השתמש בתולדות היהודים כדוגמה מיוחסת , כדי לשלול את תפיסת ההיסטוריה התיאולוגית בכלל , ה , historia sacra– האמורה להגשים את תוכנית האל בעולם ואשר סובבת על מושג העם הנבחר . לפי שפינוזה , לא רק שאין כוחות–על היסטוריים הפועלים מחוץ לעולם , אלא שאין גם הבדל עקרוני בין ההיסטוריה לטבע . בחירת היהודים היא מטפורה , המתייחסת לקיום ריבונותם המדינית ונפסקת יחד איתה . גם הישרדות היהודים אחרי החורבן אינה נובעת מהשגחה אלוהית , אלא מסיבות טבעיות , סוציולוגיות ופסיכולוגיות ; ואם היהודים יקימו מחדש את מדינתם – דבר שנראה סביר לאור תהפוכות ההיסטוריה – הדבר יתרחש מסיבות של העולם הזה ולא בגלל אירוע על טבעי כמו ביאת המשיח . התוצאה של עיונים אלה מסלקת את מושגי התכלית , ההשגחה והבחירה האלוהית לא רק מן ההיסטוריה היהודית , אלא מן ההיסטוריה העולמית בכלל . הנטורליזציה של ההיסטוריה ( זיהויה עם הטבע ) בנוסח שפינוזה עוררה במאה ה19– הסתייגות גם בקרב הוגים חילוניים . בעקבות הפילוסופיה של הגל , שתורתו שלטה אז בכיפה בגרסאות שונות , התפשטה ההשקפה שההיסטוריה , גם זו החילונית , מבטאת אופן מציאות שונה וגבוה יותר מן הטבע . ההיסטוריה היא שינוי ועיבוד של הטבע על ידי כוונות אנושיות ורוחניות . בכך הטבע עובר טרנספורמציה לתרבות אנושית , הנוצרת כעילוי של תשתית טבעית ; במילים אחרות , נוצר העולם ההיסטורי , ולו יש דינמיקה וחוקיות משלו , כולל דינמיקה תכליתית . אמנם , גם האסכולה ההגליאנית תפסה את ההיסטוריה כמכלול אימננטי , המעצב וקובע את עצמו ואינו נשמע להשגחה חיצונית . אך בניגוד לשפינוזה , שכפר בקיומן של מהויות כלליות , וראה את ההיסטוריה כנשלטת בידי סיבות טבע הפועלות ללא תכלית – ההגות ההגליאנית ייחסה להיסטוריה תבנית ומהלך תכליתי , שבו מהויות כלליות מבנ-ת את עצמן ומגיעות לידי גילוי ומימוש בתוך הזמן . המגמות הכעין–הגליאניות שרווחו בכתיבה ההיסטורית האירופית במאה ה19– אפשרו לחוקרים לעסוק בהיסטוריה חילונית ואמפירית , ויחד עם זה לקיים ברקע מושגים כעין מטפיזיים , כגון מהויות כלליות ( של עם , של מעמד , של "רוח הזמן" וכו , ( ' וכמו תכליות חבויות שההיסטוריה עצמה , בלי כוונה אלוהית חיצונית , מוציאה אל הפועל באופן לא מודע . נוצר אזור ביניים של חילון לא שלם , ספוג יסודות כעין פרובידנציאליים ( השגחתיים , ( האמורים לשכון בפנימיות ההיסטוריה עצמה . ומכיוון שמרבית ההיסטוריונים היהודיים הראשונים עבדו באקלים האינטלקטואלי הזה , נולדו ממנו שלושת המאפיינים העיקריים בעבודתם : ( א ) ראיית התרבות היהודית כתופעה בתוך ההיסטוריה , וכבעלת שינויים היסטוריים בתוך עצמה ; ( ב ) עליית הגישה המחקרית והמדעית , המחליפה את הגישה הדתית–רבנית ומשתמשת במתודות מחקר מודרניות , הבנויות על השכל והניסיון ; ויחד עם זה ( ג ) היכולת להכניס מטרות ותבניות דמויותהשגחה לתוך ההיסטוריה היהודית גם בלי להניח את קיומו של אל בורא ומשגיח . את עקבות הפשרה הזאת ניתן למצוא אצל היסטוריונים יהודיים מאז "חוכמת ישראל" של המאה ה19– ועד ל"אסכולת ירושלים" במאה ה20– ( ר' ערכים היסטוריוגרפיה כהבנה עצמית וכיצירת זהות : מ"חוכמת ישראל" עד היום ו " אסכולת ירושלים" בחקר ההיסטוריה היהודית במדור

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא