חילון הזיכרון וחקר ההיסטוריה – מבוא

עמוד:104

חילון הזיכרון וחקר ההיסטוריה – מבוא ירמיהו יובל א . זיכרון , זמן ומיתוס אחד הביטויים החשובים של חילון ומודרניזציה של התרבות היהודית הוא יחסה לזיכרון היהודי . התרבות היהודית החדשה מתמודדת עם זיכרונה – או זיכרונותיה – בשני אפיקים עיקריים : ביחסה לסיפורי המקרא ובאמצעות כתיבה היסטורית חילונית . ההיסטוריוגרפיה היהודית הלא מקראית היא תופעה מאוחרת . אם נתעלם מיוספוס פלאוויוס , שכתב בתוך מסורת רומית–הלניסטית , הרי הכתיבה ההיסטורית של יהודים לקהל יהודי החלה רק בסוף הרנסאנס , ובאופן אפיזודי בלבד . ראוי לציון שלמה אבן וירגה , פליט מספרד , שספרו מן המאה ה , 16– שבט יהודה , יצר דגם של כרוניקה הנוטה להסביר תופעות היסטוריות חשובות , כגון שנאת הגויים ליהודים , במונחי העולם הזה ולאו דווקא בחקר צפונות האל והשגחתו . ואולם רק למן המאה ה – 19– ומאז , באינטנסיביות , עד היום – פנו יהודים לחקור את עברם במתודות פנים–היסטוריות מובהקות , המושפעות מן ההיסטוריוגרפיה החילונית המודרנית , ולבסס את זהותם במידה גוברת על מחקרים ונרטיבים אלה . יתר על כן , הם התחילו לחקור את התנ"ך עצמו במתודה ארצית ופניםהיסטורית , ובכך הביאו לחילון חלקי , ולעתים אף מלא , לא רק של התודעה ההיסטורית אלא גם של ספרות הזיכרון המיתולוגי . מהו זיכרון ? זו שאלה עמוקה מני ים , שניתן להזכיר כאן רק כמה מיסודותיה . כפי שראו פילוסופים מאוגוסטינוס עד קאנט , ברגסון והוסרל , הזיכרון קשור לבלי הפרד בזמן – ולא רק בזמן החיצוני , אלא קודם כול בתודעת הזמן הפנימי . מצד אחר , ברור שיש קשר הדוק בין זיכרון לדמיון . למעשה , ניתן לראות בזיכרון את אחד מאופני הדמיון . הדמיון הוא הכושר להנכיח מושא נעדר , כלומר , להביא לתודעה–בהווה של אירוע , חפץ או אדם שאינו נוכח בפועל . המושא נעדר או מפני שאינו קיים בשום זמן או מקום , או מפני שרכיביו קיימים באיזה מקום או זמן , אבל דמיוני מציב אותם בצירופים לא קיימים או בלתי אפשריים . זה דמיון במובן של פנטסיה ( או של אוטופיה וכיו"ב . ( מצד אחר , המושא הנעדר יכול להיות דבר ממשי הקיים במקום אחר ( בן דודי באילת , ( או שהיה קיים בזמן אחר ( גירוש סבי מגרמניה . ( במקרה האחרון , הנכחת המושא הנעדר היא פעולת דמיון המתייחסת למושא ממשי – וליתר דיוק : הנחשב לממשי בזמן עבר , ובכך היא זיכרון . הזיכרון הוא אפוא אופן של דמיון , המנכיח בהווה מושא נעדר שרואים כממשי בזמן המיוחס לו . כמובן , השאלה אם המושא שזוכרים היה ממשי בזמן המיוחס לו אם לאו אינה ניתנת להכרעה באמצעות הזיכרון עצמו . הזיכרון צריך לעמוד לביקורת חיצונית , הנשענת על חקר העולם ולא על מצב התודעה . אבל ברור שמבחינה סובייקטיבית , מה שאני זוכר , כל עוד לא תוקן זיכרוני בבדיקה חיצונית שקיבלתי את מסקנותיה , משפיע בתוכי על תפיסת המציאות שלי , ולא פעם על הדימוי העצמי שלי ועל זהותי . יתר על כן , בלי שאני זוכר , כלומר בלי שאני מנכיח דברים נעדרים שהם רלוונטיים לכינון ההווה , לא אוכל כלל לחשוב , להכיר ולדעת שום דבר בהווה , ולא תהיה לי תחושה של עצמיות , של המשכיות ה"אני" שלי , ושל אוריינטציה בסביבתי . הזיכרון , כמו הדמיון , בשבילנו בני האדם , הוא יסוד החשיבה , הידיעה , ההתמצאות והזהות – וכמובן , לעתים קרובות , גם יסוד האשליה והטעות . יש ספרות שלמה על אשליות הזיכרון , על הטיותיו , ועל הטכניקות המבנות אותו . כמו שאנו נופלים קורבן להטיות של תחושה ותפיסה ( ואפילו של הבנה רציונלית , ( כך זיכרוננו מושפע מרגשות , ציפיות ואינטרסים . הזיכרון קשור בתודעת זמן , וממדי הזמן קשורים בתודעתנו זה בזה . ההווה הוא נקודת מפגש השואפת לאפס בין היחס לעבר ובין היחס לעתיד , והיחס הזה הוא דו–צדדי . אנו תופסים את העבר לאור האופן שבו אנו מדמים או משליכים את העתיד , ולהפך : אנו משליכים תמונת עתיד מתוך יחס מסוים אל העבר , יחס העומד בחלקו על ספיגה , השראה והפנמה , ובחלקו על נתק ושלילה . תמים לחשוב שעבר הוא עובדה נחה ואינרטית , ורק אופקי העתיד פתוחים לרווחה . למעשה , גם העתיד סגור בחלקו – באופקים של עבר , שבלעדיו ההווה והעתיד אינם אפשריים ; ואילו העבר פתוח בחלקו לפירוש ולהבניה על ידי דימויים ודחפים , שיסודם בשלילה חלקית של ההווה המתכוונת לעתיד . כמו אצל יחיד , הזיכרון הקבוצתי אינו מחסן של עובדות פוזיטיביות , מסודרות לפי קוביות . הזיכרון הוא תשתית הדימוי והמחשבה בהווה : הוא מאפשר אותם , משמש להם מצע הכרחי , והוא עצמו מתעצב במידה מסוימת בהשפעת דימויים ומגמות של ההווה . מכאן נובעת מידה מוגבלת של יחסיות פרשנית הכרוכה בזיכרון האישי וההיסטורי . יחסיות זו לא יכולה להיות פרוצה לכל רוח . שאם לא כן , הזיכרון יאבד כל משמעות ויהיה לאפס מבחינה קוגניטיבית , כמוהו כהזיה , צווחה , אסוציאציה מקרית או סתם התרגשות . מרכיב היחסיות הפרשנית שבזיכרון חייב לעמוד לביקורת מצד השכל , הניסיון והמודעות העצמית . ראשית , נדרשת מודעות פרטנית ככל האפשר בנוגע לשאיפות ( ה"אידיאולוגיות ( " וקטגוריות היסוד המעורבות בתהליך . שנית , יש צורך להיות צמודים ולגלות כבוד לנתוני המציאות

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא