ברוך שפינוזה

עמוד:101

( או לדתות ) ששלטו בחברה שבה חי . ואולם האמת החבויה הזאת לא היתה עוד היהדות בניגוד לנצרות , אלא הדת האוניברסלית של התבונה . ( 3 ) שפינוזה נזקק לעתים קרובות ללשון כפולה ודו–משמעית – שהיתה לאנוסים רבים צורך קיומי של ממש , והוא פיתח אותה לכלל אמנות מיוחדת . ( 4 ) הקריירה הכפולה : בדומה לאנוסים שחזרו ליהדות , גם חיי שפינוזה נחלקו לשתי תקופות עם בקע ביניהן ; אך הוא לא עבר מספרד או פורטוגל אל היהדות שמחוץ לאיבריה , אלא עבר מן הדת היהודית לחיים של תבונה מחוץ לכל הדתות ההיסטוריות . ( 5 ) אופייני לאנוסים היה החיפוש אחר דרך חלופית לגאולה ; אך בזמן שהמתייהדים אמרו שהגאולה אינה בישוע אלא ב"דת משה , " שפינוזה טען שהגאולה אינה לא במשה ולא בישוע , ולא בשום דת נגלית , אלא רק ב"אהבת אלוהים שכלית" המבוססת על תבונה והבנה . ( 6 ) האנוסים עמדו בניגוד קיומי לאינקוויזיציה , ושפינוזה נתן לכך ביטוי פילוסופי , בכך שדרש זכות לחופש ביטוי ומחשבה לכל האזרחים , וקבע – בניגוד לכוונה שביסוד האינקוויזיציה – שכל ניסיון לבקרה טוטלית של מחשבת בני אדם הפנימית נדון לכישלון . בכך נעשה שפינוזה לפילוסוף של סובלנות , ולאב–מייסד של הליברליזם הפוליטי . כוח הרצון והאופי לבסוף , בדומה לאנוסים המתייהדים שדבקו באמת שלהם , היו לשפינוזה כוח הרצון והאופי לדבוק באמת החדשה שגילה ולהתמודד בהצלחה מול חרם , הטלת דופי , בידודו מבני משפחתו ומידידיו הקודמים , ובצד אלה הוקעת הממסד הקלוויניסטי . לאחר שגורש מהקהילה עמד מול לחץ ידידיו הלא יהודים , וסירב להתנצר : שפינוזה ודאי ראה בכך מעשה בגידה – גם כלפי הכרתו הפילוסופית הפנימית , וגם כלפי בני " אומתו" היהודים , שהוסיפו לעלות על המוקד למען אמונתם באיבריה ובאמריקה הספרדית . שפינוזה התלונן על הזיהוי שיצרה היהדות לאחר החורבן בין האמונה בדת הרבנית לבין עצם השותפות בעם היהודי . לאחר שחרבה מדינתם העתיקה עשו היהודים את הדת למעין מולדת ניידת , שאותה הם לוקחים עמם לכל מקום בגלותם . וכך נעשה קיום מצוות הדת לתנאי בל–יעבור לשותפות בעם היהודי . מי שחדל להאמין בדת מאבד באופן אוטומטי את " אזרחותו" היהודית ( שפינוזה חשב בוודאי על עצמו , ועל פראדו , ( "ועל שום כך בלבד [ הוא ] נחשב לאויב ; ומי שמסר את נפשו על הדת [ כמו האנוסים שנשרפו ] נחשב כמי שמסר את נפשו על המולדת . " שפינוזה ראה את זיהוי הדת והאזרחות כעיוות , פגם יסודי של חיי היהודים ; אבל , בזמנו , לא היה לו פתרון לכך . המושג של יהודיות חילונית , המבחין בין אמונה דתית לבין שייכות לקהילה ההיסטורית של היהודים , עוד לא עלה על הדעת בזמנו ונחשב לבעל סתירה פנימית , אף שהמקרה של שפינוזה מבשר אותו . שפינוזה מטרים אפוא את היהודיות החילונית , אך אין לומר שהיה בעצמו "היהודי החילוני הראשון . " זאת מכיוון שיהודיות חילונית יכולה להתקיים רק בחברותא , בקשר עם יהודים אחרים , וכאלה לא היו עדיין בזמנו של שפינוזה וכמעט גם לא עלו במחשבה . היהודיות החילונית אינה תופעה רעיונית גרידא , אלא קודם כול תופעה היסטורית ; מימושה אינו תלוי בהגדרה עיונית , אלא במציאות חברתית , הקשורה בעידן המודרני ( כולל שלוחותיו המאוחרות , שיש מכנים אותן "פוסט–מודרניות . ( " עם זאת שפינוזה היה , בלי ספק , היהודי המודרני הראשון ; שכן , המקרה שלו , וגם הגותו , מציינים את בקיעת המודרניות – ומה שקרוי משבר המודרניות – לא רק בעולם האירופי אלא גם בעולם היהודי , אף שלוח הזמנים היהודי היה מאוחר יותר , ויותר ממאה שלמה חלפה עד שהמודרניות היהודית נעשתה לגורם חברתי בעל השפעה . זיקותיו של שפינוזה לבני עמו מבצבצות מתחת לביקורת החריפה שמתח על דתם . הוא סירב להתנצר וקיבל עליו את גורל יהודיותו בלי לברוח מפניה . הוא גם האמין בגרסות חילוניות , ארציות , של נצח ישראל ושל רעיון המשיח : היהודים יתקיימו לנצח בגלל סימן ברית המילה בבשרם ( היוצר דינמיקה של בידול ושל עימות עם שאר העולם , והעימות מחזק את כוח הקיום ;( ובאחד הימים היהודים גם יקימו , כנראה , את מדינתם ו"אלוהים יבחר בהם מחדש" – מטפורה שפירושה , בפי שפינוזה : חידוש הריבונות המדינית ( בדומה למובן של ימות המשיח אצל הרמב"ם וחלק מחז"ל . ( אמנם שפינוזה אינו מחווה דעתו אם הדבר רצוי , ואיננו ממליץ על כך דווקא , ומהבחינה הזאת אינו "הציוני הראשון , " כמו שיש רוצים לראות בו . יחד עם הסתייגותו מן הדבקות בדת כתב שפינוזה באתיקה , מתוך אמפתיה – והיכרות בגוף ראשון – על הדעות הקדומות והסטריאוטיפים שמהם סובלים בני אומות זרות , וברקע להכללה מהדהדות כל תולדות היהודים והאנוסים . ובעיקר , תוכנית היסוד של מאמר תיאולוגי–מדיני כוללת , ברובד העומק שלה , את הרחבת בשורתה של היהדות לכדי מערכת אוניברסלית , שבה היהדות מתבטלת כדת פרטית , בתוך שהיא מורישה עיקרון יסודי למה שבא במקומה : דת עממית כעיןתבונית , המשרתת את מטרות הצדק והסיוע לזולת , ובכך עומדת על מוסר ומעשים ולא על אמונות ודעות . וביתר הכללה : הביקורת על התיאוקרטיה בעמו שלו , בימי קדם ובעיקר בגולה , משמשת לשפינוזה מנוף לחילון ולמודרניזציה של התרבות הכללית , ולהנחת יסוד למדינה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא