אלברט איינשטיין – זהותו היהודית

עמוד:52

למענה . צעד זה עורר לא מעט תהיות , ורבים התקשו ליישב אותו עם השקפת עולמו האוניברסלית הסולדת מביטויים קיצוניים של לאומיות . איינשטיין השיב בהזדמנויות רבות לתוהים והסביר את מניעיו . וחרף ויכוחים חוזרים ונשנים שהיו לו עם מנהיגי התנועה הציונית והביקורת שמתח על מדיניותה , לא נסוג עד יומו האחרון מתמיכתו ברעיון הציוני ואחר כך במדינת ישראל . בשבוע האחרון של חייו עבד על נאום שהתכוון להשמיע ביום עצמאותה השביעי . איינשטיין גדל במשפחה מתבוללת . במשך תקופה קצרה בחייו , בגיל , 12 נמשך ליהדות , בהשפעת מורה צעיר שהתארח בבית הוריו , ואף הביע רצון לשמור מצוות . את האפיזודה הקצרה הזאת בחייו תיאר איינשטיין באוטוביוגרפיה שכתב ב1946– במילים "גן העדן הדתי של הנעורים . " איינשטיין העיד על עצמו שבמשך שנות לימודיו ועבודתו בשווייץ לא החשיב ביותר את היותו יהודי . המפגש החשוב הראשון שלו עם קהילה יהודית היה בפראג ב , 1911– ששם פגש חוגי משכילים יהודיים שהתקבצו סביב האוניברסיטה ובהם מרטין בובר , מאקס ברוד , הוגו ברגמן ואחרים . עם זאת נשאר גם אז אדיש למוצאו היהודי . השינוי התחולל בו כשחזר לברלין ב1914– ונפגש לראשונה עם תופעת האנטישמיות . למפגש הזה היתה השפעה גדולה על עיצוב זהותו היהודית . איינשטיין כתב הרבה על תופעת האנטישמיות , ניסה להבין את אופייה ואת מניעיה וחיפש דרכים להתמודד איתה . הוא זיהה תרבות של אנטישמיות אשר התפתחה בקרב החוגים המשכילים בגרמניה וראה כיצד צעירים יהודיים נתקלים בקשיים בסביבה אנטישמית המונעת מהם לימודים סדירים וקיום בטוח והוגן . הדבר פגע בעיקר ביהודי מזרח אירופה שהיגרו לגרמניה והיו לשעיר לעזאזל של כל בעיותיה אחרי מלחמת העולם הראשונה . הוא תקף את התופעה הזאת בכל כוחו מעל במות שונות , בגרמניה ומחוצה לה . הוא הציג את עצמו כיהודי גאה וכאינטלקטואל בעל השקפות קוסמופוליטיות וסוציאליסטיות . כמי שביקר את המיליטריזם הגרמני במלחמת העולם הראשונה , היה איינשטיין עצמו מטרה להתקפות אנטישמיות . ב1924– נקט צעד פוליטי–מוסרי והצטרף לקהילה היהודית בברלין . בתופעת האנטישמיות הדאיגה אותו בייחוד הפגיעה שלה בדימוי העצמי ובביטחון העצמי של היהודים . הוא האמין שהשפעת האנטישמיות גברה מאז האמנסיפציה כי יהודי המערב איבדו הרבה מן הזהות היהודית שלהם ונעלמה הסולידריות הלאומית שחיזקה אותם . תפיסתו זאת של האנטישמיות עוררה בו את הרגש הלאומי והביאה אותו אל הציונות ואל ההכרה ש"לאומיות יהודית היא הכרח היום מפני שרק דרך גיבוש חיינו הלאומיים אנו יכולים לסלק אותם קונפליקטים שמהם סובלים היהודים בזמן הזה . " ליהודי מזרח אירופה הסובלים מרדיפות הציעה אמנם הציונות פתרון קיומי של בית לאומי . בעיניו היתה זאת מטרה חשובה , אבל לא העיקר – העיקר הוא להגדיל את רגש הכבוד ואת ההערכה העצמית של היהודים בגולה . באמצעות הקמת הבית הלאומי בארץ–ישראל יוכל העם היהודי , בכל מקום , להביא שוב לידי ביטוי את הכישרון היצירתי שלו . "הקמת הבית הלאומי אינה רק יצירת מקלט ליהודי המזרח , אלא בעיקר תחיית הסולידריות הלאומית היהודית . " אלברט איינשטיין הדגיש תמיד את הערכים ההומניים האוניברסליים ביהדות והמעיט בחשיבות הממד הדתי שלה . בעיניו היהדות היא בעיקרה תרבות עם מורשת היסטורית וערכי מוסר של צדק חברתי , עזרה הדדית , סובלנות בין כל בני האדם והערכה לכל שאיפה אינטלקטואלית ומאמץ רוחני . "השאיפה לידיעה לשמה , אהבה כמעט פנטית לצדק והתשוקה לעצמאות אישית – אלו תכונות המסורת היהודית הגורמות לי להודות למזל שאני משתייך אליה . " איינשטיין לא היה יכול להזדהות עם דת המבוססת על פולחן , על מוסדות סמכותיים , דת שיש לה מושג אנתרופומורפי של אלוהים הדואג למעשיהם ולגורלם של בני אדם . הוא ביטא את יחסו לדת ולחוויה דתית בהזדמנויות רבות , במאמרים , במכתבים ובהופעות פומביות , בתקופות שונות בחייו . המודעות ליופי ולהרמוניה של הטבע היא בעיניו רליגיוזיות אמיתית – " במובן זה ורק במובן זה אני בעל תחושה דתית עמוקה . " הוא ניסח 'דת קוסמית' אשר מתיישבת עם המדע ומבטאת את תפיסתו של שפינוזה שאלוהים הוא הטבע והרגש הרליגיוזי נובע מהכרת הרציונליות והאחדות של כל הדברים הסופיים . איינשטיין העריץ את שפינוזה , הזדהה איתו הזדהות אינטלקטואלית ואמוציונלית , והזכירו לעתים קרובות : "אני מאמין באלוהים של שפינוזה , המתגלה בהרמוניה המסודרת של כל מה שקיים " ... הוא העריך את תפיסת האלוהות של שפינוזה , את יחסו השלילי לדת הממוסדת ואת דבקותו בעקרון הסיבתיות כיסוד בטבע ובחיים . תפיסתו הציונית של איינשטיין התכוונה בתחילה להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ–ישראל במתכונת של מרכז רוחני–תרבותי , ולא של מדינה שיש לה גבולות , צבא ועוצמה חומרית . ישות כזאת היתה , בעיניו , מנוגדת לאופייה המהותי של היהדות . הוא האמין שאפשר יהיה לכונן בית לאומי כזה בשיתוף פעולה ובהסכמה עם ערביי ארץ–ישראל וחשב שפתרון צודק לציפיות שני העמים הוא לתנועה הציונית מטרה חשובה לא פחות ממפעל ההתיישבות עצמו . איינשטיין עשה מאמצים לבדוק אפשרויות של הסכמה כזאת . רק בשנות ה , 40– אחרי שנואש מן המדיניות של שלטונות המנדט הבריטי ומן העוינות של הליגה הערבית , החל לצדד בהקמת מדינה יהודית על כל מרכיביה ואפילו תמך במאבק המזוין שהיה דרוש להשגת

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא