המוסר במסורת היהודית

עמוד:46

בכתביהם של לותר וקלווין , ועד לעת החדשה אצל לוק וברקלי . הקול הזה מהדהד גם במאה ה , 20– בדבריו של הפילוסוף המפורסם לודוויג ויטגנשטיין , המתאר כרדודה את הגישה הרציונליסטית שלפיה אלוהים מצווה על משהו מפני שהוא טוב . בניגוד לתמונה זו , המחשבה וההלכה היהודיות דוחות , בדרך כלל , את התפיסה הנוצרית הזאת ונותנות תשובה הפוכה לדילמה של אותיפרון : לצו המוסרי יש תוקף לא תלוי , ולכן האל מצווה עליו . הפרקטיקה ההלכתית רואה באמיתות המוסריות הבסיסיות מובנות מאליהן , ואינה מעמידה בספק כלל את תוקפן הדתי . יש לכך שני ביטויים . הביטוי המובהק לכך שהעשייה ההלכתית מתנהלת מתוך הנחה שלמוסר תוקף שאינו תלוי באל וברצונו היא האמירה הרווחת "למה לי קרא סברא היא" ( למה לי פסוק מהמקרא אם אפשר להסיק את הדין מסברה (? מהפרספקטיבה של העמדה התולה את האמת המוסרית ברצון האל , זהו כלל מופרך . הייתכן שבשל סברה ייעשה צו האל למיותר ? הרי צו האל הוא הצריך לקבוע את הראוי והמותר , ולא סברה שמקורה באוטונומיה הרציונלית של האדם . אלא שהתלמוד עצמו תמה על האפשרות ההפוכה : הוא לא מבין כיצד יצווה האל את מה שניתן להסיקו בכוח ההכרה האנושית . זאת ועוד , הכלל הזה מצביע על כך שהתוקף של מה שמוסק מההכרה האנושית זהה לתוקפו של צו האל . כך ניסח את הדברים ר' צבי הירש חיות : "עוד יש לכך הרבה עניינים בתורה שבעל פה אשר לא באו אלינו באחד מאלו אופנים ... רק דרך סברא משקול דעת האדם , וכוחן אלו גם כן דין תורה ממש להם . " דוגמה מובהקת לכוחו ולמרכזיותו של השיקול המוסרי בקביעת הצו האלוהי היא הדיון בשאלה מהן המצוות שהן בבחינת ייהרג ואל יעבור . כידוע , כל המצוות שבתורה נדחות מפני פיקוח נפש . לדוגמה , חובה על אדם לחלל את השבת אם זו הדרך להציל אדם חולה . כך ביחס לכל המצוות – חוץ מגילוי עריות , שפיכות דמים ועבודה זרה . השאלה המתבקשת היא מהיכן למדנו שאין לעבור על איסור רצח כדי להציל חיים . תשובת התלמוד פשוטה : אין שום צורך במקור מקראי , שכן מקור האיסור הוא הסברה האנושית . ראיה לכך היא הסיפור הזה , המופיע בסנהדרין ( בתרגום לעברית : ( "אדם אחד שבא לפני רבה ואמר לו : אמר לי אדון הכפר שלי : לך הרוג את פלוני , ולא – אהרוג אותך . ומה אעשה ? אמר לו : שיהרגוך ואל תהרוג , מי אומר שדמך אדום יותר ? שמא דמו של אותו אדם אדום יותר . " דוגמה שנייה לאוטונומיות של המוסר מצויה בפילוסופיה היהודית של ימי הביניים . היא מתנסחת בעזרת ההבחנה שבין המצוות השמעיות למצוות השכליות . מצוות שכליות הן אלו שאנו מצווים עליהן מכוח מוסריותן : אילולא נכתבו בתורה היה עלינו לחוקק אותן בעצמנו . האדם כפוף למצוות השכליות לא רק מפני שהן כתובות בתורה , אלא מצד תוכנן : הן מצוות על עשיית הטוב . לעומת זאת , האיסור לעבור על מצוות שמעיות נובע אך ורק מכך שהתורה ציוותה עליהן . בחיבורו שמונה פרקים , בפרק ו , ' מציע הרמב"ם קריטריון להבחנה בין מצוות שכליות למצוות שמעיות . אדם שניחן במידה הטובה מציית למצוות השכליות באופן טבעי , והציות להן אינו כרוך במאבק , הוא חלק מנטייתו הטבעית . אם אדם צריך להיאבק ביצרו כדי לציית למצוות השכליות , כי אז הוא משתוקק לרע , והשתוקקות זו מעידה על טבע נפסד . לעומת זאת , אופן הקיום האידיאלי במצוות הפולחניות השמעיות הוא כיבוש היצר . שהרי מדובר במעשים שמצד עצמם אינם רעים ועל כן ההשתוקקות להם אינה מגונה . לדעת הרמב"ם , על מצוות אלו בלבד אמרו תנאים במסכת סוכה : "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו . " ברור אפוא שתרבות הלכתית זו , המקצה מקום מרכזי ומכריע להכרתו האוטונומית של האדם , אינה קרקע נוחה לקליטת הרעיון שתוקפו של הצו המוסרי הוא ברצון המוחלט של האל . זהו גם הטעם שחכמי ההלכה לדורותיהם לא ויתרו על האמונות המוסריות שלהם גם במחיר פרשנות נועזת וחדשנית לטקסטים קאנוניים . לא אחת הם היו מוכנים להציע פרשנות דחוקה לטקסטים מחייבים ובלבד שלא לפגוע באמיתות מוסריות שנראו להם מובנות מאליהן . לעתים זה נעשה באופן מפורש . לפי שיטה זו , אין לוותר על ההכרה האנושית האוטונומית , שכן ויתור שכזה פוגע במערכת ההלכתית עצמה – ההלכה מעוצבת באופן ראוי רק מפני שהיא מסורה בידי אנשים בעלי רגישות מוסרית וערכית . ההכרה שוויתור על האוטונומיה של התבונה האנושית עשוי לגרום לפגיעה חמורה בהלכה עצמה באה לידי ביטוי חריף בדבריו של הרב עוזיאל : "אין זיווה והדרה של תורה שורה בנפש ערטילאית שאין לה משלה כלום , בגולם שאין בו צורה ... התורה מצויה במי שהוא מכין ומתקן עצמו , מכשיר את הרגש ... והשכל והמחשבה להבינה ולחדור לתוך עומקה כדי להסתכל וליהנות מאורה ... מסירת התורה בידי ערלי לב ואטומי המחשבה מסירת ההוראה בידי אנשים נעדרי הדעה העצמית והבינה הישרה לא רק שאינה מועילה אלא שהיא גם מזיקה ... התורה המסורה בידי אנשים בעלי דעות נפסדות וטפלות ומדות נשחתות נהפכת להם לרועץ . " מהן הנחות התשתית שהביאו לתפיסה כה נחרצת של האוטונומיה של התבונה ? מסתבר שההנחה הבסיסית היא שההלכה היא מוצר משותף של האל ושל האדם . ההלכה היא כל מה שהיהודי מחויב בו , אבל החיובים הללו נובעים משני

כתר הוצאה לאור

למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר