גאולה

עמוד:25

אלא מצב חברתי שמגיעים אליו במאמץ אנושי , בדרך הדרגתית או בקפיצה מהפכנית . ההיסטוריה מתממשת בגאולה ואינה מסתיימת בחורבן . על הזיהוי של משטרים חברתיים מתוקנים או "מושלמים" עם מצב הגאולה מתחו ביקורת הוגים והיסטוריונים ספקנים , שתיארו אותו כתקוות שווא העתידה להנחיל אכזבה לכל מאמיניה . הבלטת הזיקות הקיימות בין רעיון הגאולה החברתית הטוטלית לבין המסורת המשיחית הדתית סייעה לביקורת שנמתחה על הרעיונות האלה . ואילו אצל היהודים היתה ההתפכחות מן התקוות המופרזות שתלו באמנסיפציה ( הן בצורתה הליברלית והן בצורתה הסוציאליסטית ) מקור לתפיסה חדשה של גאולה חברתית . במערב נתגלה כי למרות שוויון זכויות הפורמלי אין האומה הממשית ( הגרמנית או הצרפתית , למשל ) ששה לקבל את היהודי אל תוכה וכי נמשכים , ואף מחמירים , גילויי האפליה ושנאת היהודים , ואילו במזרח–אירופה נתמהמהה האמנסיפציה , וכשהוצהרה לבסוף ( עם המהפכה הקומוניסטית , ( נדרש מן היהודי מה שלא נדרש מבני עמים אחרים : לוותר על לשונו , מנהגיו ומסורתו התרבותית ולהתבולל כליל בחברה החדשה . את הצלחתו של הרעיון הציוני להכות גלים ולרכוש את לבם של יהודים רבים , ובעיקר משכילים ובני נוער , בשני העשורים הראשונים של המאה ה , 20– יש לזקוף לזכות ההתפכחות הכפולה הזאת . דוברי הציונות , הוגיה ותועמלניה , ובעיקר אלה שבאו מרקע מסורתי מזרח–אירופי , הרבו אף הם להשתמש במונחי הגאולה ואף העבירו אותם מן האדם , העם והחברה אל הארץ והאדמה . לא רק יהודי שעלה לארץ "נגאל , " אלא גם קרקע שנרכשה בשביל התיישבות יהודית "נגאלה . " השימוש הציוני במונח האסכטולוגי–הדתי גרר אחריו ביקורת מצד אינטלקטואלים דתיים שראו בו טשטוש תחומים מסוכן בין הפתרון הציוני , החילוני ביסודו , למצוקות היהודים – מצוקות פוליטיות , כלכליות ותרבותיות – לבין המשמעויות הדתיות המשיחיות של הגאולה . ואולם זרם דתי מבית מדרשו של הרב קוק הרחיק לכת מכך וטשטש את ההבחנות האלו הרבה יותר מן הציונים החילונים , בראותו בציונות ובמדינה לא יותר משלב הכנה לחזרה בתשובה המונית של היהודים שרק בה , יחד עם השלטון על כל חלקי ארץ–ישראל שהיו אי פעם בבעלות יהודים , יש לראות את הגאולה המלאה . כאן "גאולת הארץ" אינה עוד בגדר מטפורה , המשמשת לביטוי היחס הציוני לקרקע כמכשיר ל"גאולת העם , " אלא ביטוי למיתוס המייחס גם לאדמה נפש " משועבדת" או "נגאלת . " בין ההוגים הציוניים בלט א"ד גורדון בכך שנתן למונח " גאולה" משמעות עקיבה בתוך תפיסת עולם רליגיוזית אוניברסלית ולאומית רחבה . לפי גורדון , הגאולה אינה זהה עם מצב פוליטי או צבאי מסוים כגון עצמאות או ניצחון . גאולת האומה היהודית היא בשיבתם של היהודים לחיי עבודה , לקשר בלתי אמצעי עם הטבע והקוסמוס , וביכולתם לבנות קהילה בריאה המבוססת על שוויון ערך של כל חבריה . גאולת האומה היא חלק מגאולה אנושית כללית , אך גם לפני בואה של זו , היחיד שזכה לחיות בקהילה כזאת הוא בגדר "נגאל" וגאולת האומה תלויה בכך שיחידים רבים ימצאו את דרכם לגאולה אישית בחיי עבודה במולדת . מצב הגאולה אינו פריצת המוסר , אלא להפך , הגשמתו של זה בחיים שאין בהם ניצול הזולת , חיים המבוססים על קיום מפרי עבודה עצמית ועל העדר השימוש בכוח הזרוע , בכסף או במעמד החברתי לשם השגת שלטון על הזולת . גאולה אינה מצב של אושר אלא של חיי משמעות , מודעות ומחויבות לטבע ולזולת . המוסר הזה חייב להנחות , לדעת גורדון , לא רק את היחיד אלא גם את האומה כולה . זהו אמנם מוסר אנושי–כללי , אך אצל היהודים הרי הוא בגדר שיבה לעצמיותם האמיתית שנסתלפה בגלל אופיים של חיי הגולה , ההתפרנסות ממקצועות תיווך עירוניים וניתוק הקשר עם הטבע . הניסיונות של החברה השיתופית בציונות נראו לו כביטוי של גאולה . הגאולה אינה קפיצה למצב אידיאלי מתמיד שמעבר לספקות , לייאוש ולכאב , כי אם יכולת לשאוב מן הטבע ומן העבודה , מן הקיום האנושי הממשי , כוח ליצירה ולמעורבות מוסרית . גם המנהיגים הפוליטיים של הציונות הסוציאליסטית דיברו , בעקבות כמה מהוגי הדעות הראשונים שלה , כמשה הס ונחמן סירקין , על "גאולה . " ברל כצנלסון ראה בגאולה , במידת–מה בעקבות גורדון , מצב שבו מתרחשת בעקיבות ובהתמדה ביקורת מוסרית של הקיים בשם האידיאל החברתי של גאולה מלאה ( האידיאל של הפיכת עם ישראל ל"עם עובד , " דהיינו , חברת עובדים שוויונית של אנשים בני חורין . ( הוא הזהיר מפני היומרה לבטל את השניות הזאת של הקיים והנכסף על ידי תנועות של משיחיות שקר כפאשיזם וקומוניזם . בן–גוריון , לעומתו , ראה בעצם הקמת המדינה "גאולה , " שהרי לראשונה נוצרת מסגרת דמוקרטית לחיי יהודים בני חורין , אך את התוכן החברתי המלא של המונח הזה הוא זיהה עם אימוץ המוסר הנבואי .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא