האנטישמיות בראי התגובה היהודית המודרנית

עמוד:16

" משוחררים . " וכאשר טיפסו יהודים במעלות החברה והכלכלה , היה זה לרוב בתחומי העיסוקים היהודיים המסורתיים . כאשר ננעלו בפניהם מסלולי קידום מסוימים בתחום הפרטי ( ואין צורך לומר בתחום הציבורי ) ראו היהודים בכך איום אנטישמי . ואכן , האנטישמיות התעוררה לנוכח קידומם של היהודים בתחומים הפרטיים ( ועל אחת כמה וכמה בתחומים הציבוריים ) שהיו פתוחים לפניהם – העיתונות , המסחר , הבנקאות , האמנות . התוצאות הלא הרמוניות האלו של האמנסיפציה – לא הרמוניות גם ליהודים וגם ללא–יהודים – טופלו בשתיקה , אך היו מי שביקשו להן צידוקים תיאורטיים . אחד הצידוקים נמצא לשני הצדדים בתורת הגזע שנעשתה פופולרית בעיקר בין אלה שהעבירו את הדטרמיניזם הביולוגי שבדרוויניזם לתחום החברה . אצל היהודים שימשה התפיסה של תווי גזע נ < : שים לפתרון בעיות אחדות באידיאולוגיה של היהדות הליברלית הרפורמית . הרפורמה נטשה את מרבית החוקים והנהגים הפולחניים שהבדילו את היהודים המסורתיים מן הלא–יהודים . אם כל מה שנשאר מן האמונה המסורתית הוא מונותיאיזם אתי רציונלי ואוניברסלי , קשה לבאר מדוע צריכים היהודים להיבדל מלאיהודים המחזיקים באותם עיקרי אמונה . אם צריך היה להתעקש ולדבוק בדעה שיש שליחות אלוהית המוטלת דווקא על העם הנבחר והמצדיקה את בידולו מעמים אחרים , אפשר היה למצוא בסברה שליהודים כישרון גזעי מורש לתובנות אתיות ודתיות , מעין רציונליזציה לנבדלותם המתבטאת בשפה אופנתית . בקרב הלא–יהודים אומץ הרעיון בדבר פגמים גזעיים באופי היהודי כהגנה בפני תוצאות לא רצויות של הצלחות יתר בכפיית המרות דת המוניות על היהודים . עכשיו אומץ מחדש רעיון זה למנוע תוצאות מסוימות של האמנסיפציה . גם המוסלמים בצפון אפריקה וגם הנוצרים בחצי–האי האיברי ניסו לאחר המרות דת המוניות של יהודים למנוע את חדירתם לחברה בכך שהפכו את טוהר הדם לאמת מידה המבחינה בין מאמינים "אמיתיים" לבין מומרים . עמדה מעין זו לא הניחה שום דרך מפלט ליהודי שזהותו נהפכה לו למעמסה . ריכרד ואגנר ( ר' מדור יהודים ולא יהודים בזמן החדש ) ראה רק במוות את הדרך לשינוי מהותו של היהודי הנודד . היו יהודים שאימצו את הניתוח הגזעני של היהודיות ובחרו במוות לפני שהרייך השלישי לא הותיר בידי היהודים כל ברירה לבד מברירת הצורה שבה ימותו . אך מלבד ביטויים אלה של אי–ביטחון היו גם תגובות אחרות לאנטישמיות שאפיינו יהודים שהיו בטוחים בזהות הליברלית או בזהות היהודית שלהם , או בזהות הכפולה היהודיתהליברלית שלהם . טיפוסית לתגובות האלה היתה התביעה שבניגוד לעמדת מנהיגים חסרי ביטחון עצמי צריכים היהודים לפעול בגלוי למען האינטרסים המשותפים שלהם , שעליהם להתייצב להגנת האינטרסים האלה בגלוי ובאופן אישי ולהשיב בגאווה לכל מי שמנסה לעלוב בהם . עמדה זו אופיינית היתה ליהודים כמו אדולף כרמיה בצרפת וגבריאל ריסר בגרמניה . היא בוטאה גם , במפורש או במובלע , בפעילותם של גופים כדוגמת ה"אליאנס" ; Alliance Israelite Universelle ) כי"ח ) וה"צנטרלפראיין" . ( Staatsburger Judischen Glaubens Centralverein Deutscher ) הפעילויות הבינלאומיות של ה"אליאנס" ( שעלו בקנה אחד עם האינטרסים של מדיניות החוץ הצרפתית וזכו לתמיכת המדינה ) היו מחויבות לרווחת הקולקטיב היהודי לא פחות משהיו מחויבות לאידיאלים של ההשכלה והשוויון האזרחי שאותם הפיצו ברבים . ה"צנטרלפראיין" שימש לחבריו עם היווסדו ביטוי לגאווה יהודית ( מאותו סוג שביטא תיאודור הרצל ) לא פחות משנתן ביטוי לרגש ביטחון בזהותם כגרמנים–ליברלים . בעיני ליברלים כאלה התשובה לאנטישמים היתה צריכה להיות ישירה ואפקטיבית , בין אם נותנה הוא הפרט ובין אם היא תגובה של הכלל . בכל הנוגע לפגמים שבחיי היהודים – אלה טעונים תיקון למען היהודים עצמם ולא כתנאי להשגת שוויון זכויות . קריקטורה אנטישמית המציגה את אלפרד דרייפוס כדרקון אימתני שפגיון מצמיד לגופו תג שעליו כתוב "הבוגד . " האנטישמיות התעוררה נוכח קידומם של יהודים בתחומים הפרטיים ועל אחת כמה וכמה בתחומים הציבוריים

כתר הוצאה לאור

למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר