אמונה

עמוד:9

כבר בתלמוד מצויה ההכרה בכך שהאמונה הישראלית מחייבת קבלת רעיונות והיגדים מסוימים הנוגעים באל ובעולם . המדרש מציג זאת בדרך השלילה : החזקה בדעות מסוימות , למשל אלו המוליכות לעבודת אלילים , הופכת אדם לכופר בעיקר , וכמו–כן , הכופר בעיקר מן העיקרים , נאמר בסנהדרין , " אין לו חלק לעולם הבא . " הנטייה להגדיר את האמונה במונחים של מחויבות לעיקרים גברה ככל שהיהדות פגשה על דרכה אמונות מונותיאיסטיות אחרות , כנצרות וכאיסלאם . המודעות לקיומן של צורות אחרות של עבודת האל , עבודת "אותו" האל , חייבה לבאר את העקרונות המיוחדים של היהדות ולהגן עליהם . האמונה קיבלה אז אופי של דוקטרינה וכדי לשמר את ממד האמון עלה השימוש במונח "ביטחון , " שהיתה לו קונוטציה של ביטחון אישי בסדרו של עולם . בספר האמונה והביטחון , המיוחס לרמב"ן אך שנכתב כנראה על ידי בן–זמנו יעקב בןששת גרונדי , כתוב : "אמונה כמו אילן והביטחון כמו פרי . " לא יכול להיות פרי ללא עץ ולפיכך אין ביטחון ללא אמונה . אדם אינו יכול לבטוח באל אם אינו מאמין בקיומו . גם בתקופה המודרנית נעה תפיסת האמונה בין שני קטבים אלה : אמונה כביטחון ( או 2 טחה ) ואמונה כמערכת אמונות המוחזקות כאמיתות . משה מנדלסון ( ר' ערך במדור זה ) רצה שהנאמנות לתורה ולציווייה לא תמנע מן היהודי ליטול חלק בתרבות הכללית של הנאורות . לפיכך הורה , שהיהדות אינה מערכת של "אמיתות" שאדם מישראל חייב להודות בהן גם כשהן מנוגדות לתבונה האנושית . בעיניו , היהדות היא "חוק נגלה" המורה לאדם כיצד לחיות ולא כיצד לחשוב . במקום ה"אני מאמין , " הפותח כל אחד מעיקרי האמונה של הרמב"ם בנוסחה המסורתית , הציע מנדלסון לומר "אני משוכנע בהחלט . " בן–דורו הצעיר ממנו שאול אשר ( ר' ערך במדור זה ) מחה כאשר נפרצו חומות הגטו וטען : אין די לאפיונו של היהודי בקיום מצוות התורה . יש להגדיר מחדש את תוכן האמונה היהודית בצורה שלא תפגע בנאורות . הרפורמה , דור אחד לאחר מכן , הלכה בעקבותיו . היא הגבילה את הפולחן הדתי בבית הכנסת לימים ספורים במהלך השנה וכנגד זה עסקה הרבה בתוכנה של האמונה היהודית . במאה ה19– היא חיברה גם קאטכיזם , המלמד בצורת שאלות ותשובות את עיקרי האמונה היהודית . בשל להיטותם של היהודים להתקבל אל תוך העולם הליברלי של המדינה המודרנית הושפעו דיוניהם על תוכנה של האמונה היהודית יותר ויותר מן הדיונים של הוגי האתיקה המודרנית . במיוחד השפיע על דיונים אלה עמנואל קאנט . קאנט , שהיה מודע למורשת ארוכה של דיונים ביחסים שבין ידיעה לאמונה שהתקיימה במחשבה הנוצרית מאז ימי הביניים ועד הרפורמציה , הבחין בין ידיעה , דעה ואמונה . לכל אחד משלושה אלה מתאים תחום מיוחד של ודאות סובייקטיבית המלווה היגדים . דעה – אין לה על מה להישען לא מבחינה סובייקטיבית ולא מבחינה אובייקטיבית . ידיעה מבוססת היטב הן סובייקטיבית והן אובייקטיבית . אמונה נשענת על ודאות סובייקטיבית , אך לא ניתן למצוא לה ביסוס אובייקטיבי . הוא ביקש להבהיר הבחנה זו בהבחינו בין המושאים של שלושה אלה . מושאה של דעה הוא מצב–עניינים אפשרי אך בלתי–מוכח או גם בלתי–ניתן להוכחה . מושאה של ידיעה הוא דבר שניתן להוכיחו בעזרת נתוני חושים והמושגים האפריוריים של התבונה . מושאי האמונה , לעומת זאת , נקלטים בתבונה , אך כיוון שלא מתאימה להם שום ממשות אובייקטיבית בניסיון ( כלומר , בנתוני התפיסה ) אין התבונה יכולה לערוב לקיומם " מבחינה תיאורטית . " קאנט מונה שלושה מושאי אמונה כאלה : א ) החירות האנושית – יכולתו של האדם לפעול פעולה שאינה נובעת מחוקי הטבע ; ב ) קיום האלוהים ; ג ) הישארות הנפש . אף שאין לדבר על שלושה אלה כמושאים של ידיעה יש לתת כבוד לאמונה בשלושה מושאים אלה , שכן הם מאפשרים חיים המוקדשים לעשיית הטוב המוסרי . לכך מכוונים דברי קאנט במבוא למהדורה השנייה של ביקורת התבונה הטהורה , שראה עצמו " מחויב להגביל את תחום הידיעה כדי לפנות מקום לאמונה . " " ברכת הרב , " ציור של מוריץ אופנהיים . הנאמנות לחוקי המסורת נוסחה בעיקרי אמונה שיהודי חייב היה לקבלם .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא