|
|
עמוד:13
במונחים של פעילות אקטיבית של האדם הקובע , ומתוך מודעות לגורמים הקובעים אותו . בל נטעה ' מודעות לגורמים הקובעים אותנו אין פירושה ויתור על השאיפה לשינוי פנימי וחיצוני או ויתור על ביקורת המציאות הקיימת . הדגש הוא על ההבחנה בין התפיסה המאגית כמעט של ה"אפשר שיקרה לי" באמצעות הסטיכיה , המזל והמקרה , ללא מעורבות פנימית של "האני , " לבין "האפשרי" כקטגוריה הקוראת לגיוס כל הכוחות שיש בך מתוך גישה של אחריות והפנמה . אם ננטוש את המושגים המשיחיים האבסולוטיים ונחשוב במושגי "האפשרי" בעולם בלתי נגאל , ונבדוק את כל היש שהושג בהתמודדות בלתי פוסקת , אזי יש לחזור לקביעה הבובריאנית , שהקיבוץ הוא עדיין ניסיון שלא נכשל . זה במישור הפילוסופי והאובייקטיבי . לא כך בתחושתם הסובייקטיבית הקשה של האנשים , חברי הקיבוץ היום בכל אתר ואתר . השינויים שחלים בקיבוץ בימינו , הקשיים הרבים שהחברים נתקלים בהם לאור הציפיות שהם מצפים מעצמם ולאור הציפיות שהחברה מצפה מהם , המצב הכלכלי הקשה , הגידול הזעיר במספר האנשים המצטרפים ומיעוט הבנים המצטרפים - כל אלה ועניינים אחרים גורמים להרגשת תסכול , משכר ואי נחת . מכאן משתמע שהמערכות המושגיות שחברי הקיבוץ מפרשים כהן את עצמם , צריכות פירוש מחדש " . איני רשאי לומר הצלחה למופת , " קובע בובר " . כדי שיהיה כך , צריך עוד לעשות הרבה והרבה להיעשות . בקצב כזה , עם תסוגות , אכזבות והעפלות חדשות מתבצעות המהפיכות האמתיות בעולמו של האדם . " ועוד אמר בובר : "בשום מקום אין למצוא ערות זו לגבי הפרובלמטיות העצמית , התייצבות מתמדת זו בפני הפרובלמטיות , רצון קשה ועיקש זה להתווכח אתה , ומאבק זה ללא הרף להתגבר עליה ... כאן וכאן בלבד צמחו לחברה המתהווה אורגנים של הכרה עצמית , אורגנים שתחושותיהם מביאות וחוזרות ומביאות לידי יאוש , אבל יאוש המכלה תקווה רגשית , כדי לחולל תקווה גבוהה יותר , שאינה גדלה אלא על קרקע הייאוש ושאינה עוד בבחינת רגש , אלא כולה בחינת מפעל . " אכן , רבים מאמינים שלמרות המשבר תצא התנועה הקיבוצית מחוזקת מן התהליך הפנימי שהיא עוברת . 3 שם , עמי 4 . 126 שם , עמי . 120
|
|