פרק ראשון האתגרים והבעיות של העלייה ובניין הארץ במחצית הראשונה של המאה העשרים

עמוד:11

ששררו בארץ , מזה . על הצרכים הראשונים ענו הספרות המקצועית והפובליציסטיקה , ועל הצרכים השניים ענו הסיפורת והשירה . התנועות שקמו בארץ ישראל בתקופת ה"יישוב" התגבשו על רקע זה . הן התבססו על מצעים תוכניתיים שענו על שאלות ההגשמה המעשית , ובכך נבדלו מן התנועות הציוניות שנוצרו בגולה ודמו לתנועות הפועלים המהפכניות שנוצרו בה , אך מבחינת התשתית העיונית , כמו גם מבחינת התשתית של הארגון המפלגתי , הן נשענו על הוגי הדעות מהדור הקודם שנחשבו ל"אבות המייסדים : " אחד העם וברדיצ'בסקי , או בורוכוב וסירקין , או הרצל ונורדאו ובהמשך - ז'בוטינסקי . היישום המעשי היה כמובן בבחינת פרשנות שהתרחקה והלכה מן המקור , אך העובדה המאלפת היא שהמנהיגות ה"עסקנית" של התנועות הממוסדות לא רצתה לבחון מחדש את היסודות הפילוסופיים . להפך . לצורכי ההגשמה היא העדיפה אינדוקטרינציה אידאולוגית דוגמטית , שהוכיחה את יעילותה בגיוס המונים לפעילות מהפכנית באירופה , הגם שמחיריה - הקנאות , הפלגנות והעדר תשומת הלב לבעיות הפרט - היו גבוהים ביותר . אכן , על רקע זה נוצר סכסוך קשה שביטא את מציאות המעבר מגולה למולדת . עד מהרה התעוררה השאלה אם באמת ניתן היה להגשים את המהפכה הלאומית החברתית בארץ ישראל באותם כלים מפלגתיים שהלמו את צורכי המהפכה החברתית המדינית במזרח אירופה ? האם לא היו מחיריה הגבוהים של האינדוקטרינציה האידאולוגית וההתארגנות המפלגתית גם בגדר מכשלה בדרכי ההגשמה החלוצית ההתנדבותית , שהיא התיישבותית אינדיווידואלית ביסודה ? השאלות הללו התעוררו בלבם של יחידים רבים עם עלייתם . ההגות הארץ ישראלית המקורית והמחדשת נוצרה מתוך ביקורתם של אלה שהתקוממו נגד האינדוקטרינציה המפלגתית והעמיקו להתבונן בהטלות של תנאי הקיום בארץ , קשיי ההסתגלות האינדיווידואלית של העולים אליה , ומשימות ההגשמה השונות , אך יש להדגיש כי לכתחילה היתה זו הגות אופוזיציונית . היא בודדה את יוצריה בתוך תנועותיהם ולפעמים הוציאה אותם מתוכן . היו אלה אפוא הוגי דעות , סופרים ומחנכים שפעלו כשליחי האמת שבלבם והיחסים שביניהם לבין תנועותיהם נטענו מתוך כך מתח דו ערכי : הם מצדם נזקקו לתנועות המאורגנות כדי להגשים את חזונם , והציבור שהתארגן בתנועות הללו נזקק להם ולמסריהם האישיים : בדיעבד רק הם ביטאו את התנסותם האישית וסייעו להם להתמודד רגשית ואינטלקטואלית עם מצוקותיהם ולבטי הכרעותיהם . אולם המנהיגות הפוליטית הנוטה לדוקטרינריות אידאולוגית ראתה בהם גורם מסוכן שאי אפשר בלעדיו , על כן צריך להשתמש בו תוך ניטרול השפעתו הפוליטית . בסופו של דבר היתה ידה של המנהיגות הפוליטית על העליונה בכל מישורי העשייה הציבורית , כולל ענייני חברה , תרבות וחינוך ואילו הסופרים והמחנכים , שליחי עצמם , השפיעו כזרם מעמקים שתוצאותיו נודעו יותר מאוחר . הוגי הדעות המחדשים , טעוני הביקורת הנוקבת , שבהם נדון בחלק זה , היו אפוא המבטאים המעמיקים ביותר של הוויית תקופתם הנלבטת , בייחוד מבחינת התמודדותם עם הבעיות הקיומיות : הנפשיות , הרוחניות המוסריות והתרבותיות . אך עם זאת יש להדגיש שבשעתם הם היו מורי הדרך במישור האישי ולא במישור התנועתי והיישובי .

עם עובד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר