|
|
עמוד:11
המכני של זהויות חלקיות לכדי זהות משותפת הוא אכן "זהות קולקטיבית . " עתים נדמה שכל הנפיץ להגדיר "זהות קולקטיבית" איננו אלא נסיון סרק , הבא לתאר משהו שאיננו קיים אלא במוחם של החוקרים . שכן מאחורי ההגדרה של "זהות קולקטיבית" חבויה הנחה סמויה שקיים דגם אידיאלי של זהות ומתפקידנו לחשוף את תבנית היסוד הזו . הזהות הקולקטיבית האידיאלית איננה צירוף קונקרטי של תכונות וזהויות חלקיות הקיימות בחברה , אלא תבנית הדמיון שאליה החברה שואפת להידמות , שאותה היא רואה כתבנית הרצויה ביותר . התכונות המיוחסות לאותה "זהות קולקטיבית" הן התכונות המקובלות באותה החברה כתכונות הרצויות , גם כאשר במציאות הן מאפיינות מיעוטים קטנים בלבד בתוכה . במלים אחרות , הזהות הקולקטיבית היא במידה רבה השתקפות של האתוס והנורמות הרווחות בחברה בתקופה מסוימת , ולא בהכרח משקפת את זהויות המשנה באותה החברה . אתוס ונורמות אינם חרותים בסלע . הם משתנים עם השתנות המציאות הקיומית או הפסיכולוגית התרבותית . לפיכך , אפשר לעקוב אחר שינויים באותה תבנית אידיאלית , שהיא "הזהות הקולקטיבית" של החברה . תהליכי שינוי אלה רוויים במתחים חברתיים ותרבותיים , כתוצאה מהתנגשות בין מערכות ערכיות שונות , המבקשות לשמר את הזהות הישנה , או לכבוש לעצמן מקום מוביל בחברה . ראשיתה של המאה העשרים בהתנגשות בין שתי זהויות יהודיות , שגם הן התפצלו לזהויות משנה : היהודי המסורתי והיהודי המודרני . הופעתה של תנועה לאומית יהודית היתה מלווה בהופעתו של " היהודי החדש" ( ראה : "המיתוס של היהודי החדש"א האתוס המנחה של "היהודי החדש" היה אתוס חילוני , מהפכני , שהיה מושתת על מערכת ערכים חדשה , על זיקה בין היהודי לארץ מולדתו ההיסטורית , על נורמות התנהגות חדשות בין יהודים לבין עצמם ובין יהודים לגויים " . שלילת הגלות" היתה שלילת הזהות היהודית הישנה , שהתגלמה בעיני מבקריה בחברה היהודית המסורתית ביחסי תלות של היהודי בלא יהודי , במעמד של נחיתות בקרב החברה הסובבת , ובמכלול תכונות שאפיינו את היהודי ביחסו לעצמו , לחברתו , לסביבתו הפיסית , וביחסו לעולם הגדול > ראה : " אנטישמיות וציונות " ; " בךגוריון והתנ"ך : יצירתו של סיפר היסטורי " ; " אורי צבי גרינברג - אפוקליפסה עכשיו . ( " הציונות
|
|