|
|
עמוד:12
בקיץ - 1998 כבר נעשיתי אז לחוקר מוכר של המזרחיות - מצאתי את עצמי מרצה במינכן לפני קהל גרמני על צורותיו השונות של השיח על מזרחיות בישראל בחמישים שנות המדינה . דיברתי שם על הקשר בין הפרוייקט הציוני למזרחיות , על הקשר בין ליברליזם למזרחיות ועל השינויים הבין דוריים שחלו אצל ה"מזרחים" באופני הדיבור , ההכחשה והשתיקה . אחרי דיבר מחמוד מוח'רב , פלסטיני אזרח ישראל , שהיה אז חבר סגל באוניברסיטת ביר זית . הרצאתו עסקה " באופן טבעי" בפלסטינים ובלאומיות היהודית . בתום יום הדיונים ניגש אל מוח'רב נציג בכיר של הסגל הדיפלומטי הישראלי בגרמניה ושאל בתמיהה : "היה לי ברור מאוד על מה אתה מדבר . אבל על מה לעזאזל מדבר שנהב ? כבר מזמן אין בעיה עדתית בישראל " . אמירה זו אינה ייחודית לאותו דיפלומט . היא שכיחה בזירה הציבורית שלנו . עתה ידעתי כיצד לענות לאותו דיפלומט . כתבתי את התשובה עוד קודם לכן במאמר פובליציסטי בשם "קשר השתיקה . " " קשר השתיקה" שהתפרסם במוסף עיתון הארץ , עמק בהכחשה הקולקטיבית של השאלה המזרחית , ובמיוחד בזו של השמאל הציוני ( מוסף הארץ . ( 27 . 12 . 96 , ניסיתי להסביר מתוך החוויה האישית שלי , תוך שימוש בפרמטרים פוליטיים , כיצד נוצר מעין טאבו בחברה הישראלית סביב כל ניסיון להציג את הסוגיה המזרחית במונחים פוליטיים ( להבדיל מתיאורה במונחים פולקלוריסטיים למשל . ( ההכרה של השמאל בסוגיה הפלסטינית , טענתי , אינה נובעת מאהבת המזרח אלא מן האינטרס להעביר את הפלסטינים אל מעבר לגדר , אל מקום שממנו לא יהוו איום על מה שנתפש בהגמוניה מערבית . את ה"מזרחים" בישראל , טענתי , אי אפשר להעביר אל מעבר לגדר . לכל היותר ניתן לבנות כבישים עוקפי עיירות פיתוח . הכרה ב"מזרחים" כקולקטיב ( ולא רק כאינדיבידואלים ) מחייבת ארגון מחדש של החברה הישראלית ושל הנחות היסוד שלה . בהרבה מובנים תיאר "קשר השתיקה" את ההקשר הרעיוני שבו התקיימה ההכחשה האישית שלי . פרץ התגובות הוכיח לי עד כמה סיפורה של ההכחשה אכן היווה פגיעה בטאבו חברתי . זרם התגובות , המכתבים והמאמרים נמשך כארבעה חורשים , המאמר צוטט בהרחבה בתוכניות טלוויזיה ורדיו , ותוכנו נמסר בהרחבה גם בכמה עיתונים בשפות זרות ( אנגלית וגרמנית . ( רבים הטיחו במאמר ובי עצמי חרפות וגידופים . טענו בין השאר שהמאמר זורה "שנאה " , " זעם , " ו"אנטגוניזם בין העדות" ועלי אמרו שאני " בוטה " , " קיצוני " , " פוסטמודרניסט" ו"חולה . " כמה מעמיתי הפרופסורים נזפו בי על שימוש "לא סוציולוגי" במושגים , אחרים הזהירו אותי שאני ממקם את עצמי כאדם קיצוני . מה שעורר את התרגשותם של רבים כל כך לא היה רק תוכן המאמר אלא בעיקר העובדה שהצלחה חברתית ומעמדית אינה מבטיחה שתיקה והכחשה . כל מי שחיבק אותי בחום אל לב הישראליות וראה בי "סיפור הצלחה" לא סלח לי עתה על הבגידה : שבירת השתיקה . אחד מעמיתי , יליד עיראק בעצמו , טען בתגובה ל"קשר השתיקה" שהוא מעולם לא הרגיש אפליה באופן אישי וכי הבעיה מועלית שוב ושוב בשל "היפראקטיביות" של מזרחים מצליחים כמותי , אשר "סובלים מתזזית שאין לה קץ ומחוסר מנוחה כרוני . " רוב התגובות הדגימו את עומק
|
|