|
עמוד:13
אותו יהודי עבד כנראה גם בשליחות נוספת, לא מוגדרת מבחינה רשמית, והטיל את חתיתו על עשרות המדריכים הערבים שפעלו שם. הוא היה בעל המילה האחרונה, והזכיר לי את התפקיד ההיסטורי של יועץ לענייני ערבים במשרדי הממשלה השונים. כמובן שלא השלמתי עם המצב, וניסיתי להחזיר את האדון המכובד לגודלו הטבעי ולמסגרת המוגדרת של תפקידו, כמו בכל האגפים האחרים בעיר. אבל לפני שהספקתי לעשות משהו, התגלתה העובדה שלא שירתי בצבא ומיהרו לפטר אותי לפני שאצליח חס וחלילה להמריד את אנשי הצוות הערבי שידרשו את זכויותיהם, כמקובל באגפים יהודיים אחרים ברחבי העיר יפו-תל-אביב. משם התגלגלתי למקום בו אני עובד כבר 15 שנים, לבית הספר לשלום ביישוב נווה שלום. כאן עוסקים בצד החינוכי של הקונפליקט הערבי-יהודי, בעיקר על ידי הפגשה ודיאלוג, והמקום מהווה עבורי מעין מקלט חברתי ופוליטי מפני המדינה בה אני חי. זה מקום שזרועותיהם הארוכות של שירותי הביטחון אינן מגיעות אליו כנראה. הוא מנוהל על ידי פלסטינים ויהודים מתוך שותפות, בכל הבעיות והכשלים הנלווים לשותפות זאת. המקום יכול להכיל גם את הצרכים והשאיפות של הפלסטינים, גם אם לפעמים באופן חלקי בלבד, ויכול להכיל גם דרוזי סורר ומסוכן כמותי. אולם גם במקום הזה לא יכולתי לברוח מזהותי הדרוזית, בעיקר במפגשים עם פלסטינים מהשטחים הכבושים, שם חלק מ"אחי" משמשים כלי מלחמה ומכשיר לדיכוי אכזרי. את הספר הזה אני כותב על פי עבודת הדוקטורט שהגשתי באוניברסיטה העברית. המניע העיקרי לכתיבת הספר הוא כאמור מסע חיפוש אישי, אבל יש בו כדי לסייע בידי כל דרוזי או דרוזית שהגדרת זהותם אינה מניחה להם. הוא עשוי לשמש כל אדם שחי במרחב אשר השפיע ואף עיצב את זהותם של הדרוזים בישראל. הספר יכול לסייע גם לכל אדם באשר הוא, שתוהה על מהות האדם ועל הצורך הבלתי נלאה שלנו לחפש משמעות ולשאוף לייחודיות בתוך זהויות שהופכות בסופו של דבר לטבעת חנק המשעבדת אותנו ונוטלת מאיתנו לא פעם את צלם האדם שבנו.
|
|