|
|
עמוד:11
אכן, חבריו בחוג להיסטוריה של עם ישראל לא הכירו הכרה מלאה בערך הגדול של מחקריו, כדבריו באוטוביוגרפיה שלו: "בדידותי בחוג לתולדות ישראל הופגנה מכל צד, אך מבלי שהיא תפריע את שיתוף הפעולה עם החברים2." כמה ממורי החוג אף יצאו בדברי ביקורת נוקבים על חיבוריו )ופרשה זו זוכה לדיון מפורט בקובץ.( אף על פי כן הלכה והתקבצה סביבו, החל באמצע שנות החמישים, חבורה של תלמידים, שהלכה וגדלה, ושיטתו בהיסטוריה החברתית של עם ישראל זכתה להשפעה גוברת הולכת לא רק בירושלים, אלא גם באוניברסיטאות החדשות שקמו בארץ ותלמידיו שימשו בהן בהוראה. כץ" החוקר והמורה קיים רב-שיח פורה ומתמיד עם תלמידיו וחבריו. רעיונות שהעלה זכו לעתים לניסוח קולע בידי תלמיד שהפיץ את השיטה. לימים חזר המורה ושכללה ותרומות המורה והתלמיד היו למקשה אחת. כך אירע למשל במחקר האורתודוקסיה היהודית. משה סמט, עמנואל אטקס, מנחם פרידמן, שאול שטמפפר ועוד תלמידים העמיקו והרחיבו תובנות שהעמיד כץ" בעניין השוני בין חברה "מסורתית" לחברה "אורתודוקסית." לימים נדרש בעל התוכנות לעניין זה במחקריו המאוחרים יותר, ושיקע בהם כל מה שהעלו תלמידיו. דומה היצירה ההיסטוריוגרפית בדרך זו לאמנות ימי הביניים, שבה קשה לעתים לא רחוקות לברר מהי תרומתו של היוצר היחיד במרקם היצירה הקולקטיבית. בקובץ שלפנינו חברו, כאמור, חוקרים העוסקים בהיבטים שונים של תולדות עם ישראל, ומאמריהם מאירים, מפרשים ומבקרים את תורתו, את תפיסותיו ואת שיטותיו של יעקב כ"ץ. יוסף קפלן, מבכירי ההיסטוריונים של היהדות הספרדית המערבית בעת החדשה המוקדמת, מראה שלא רק שכץ" לא השתמש במחקריו במונח "עת חדשה מוקדמת" אלא שהוא גם לא הכיר בה כתקופה שחלו בה תהליכי שינוי של ממש. אף שכתב מחקרים רבים על תקופה זו ,(1750-1500) הוא העדיף לכנותה למשל "מוצאי ימי הביניים," ולנתקה מן השינויים שהתחוללו בעת החדשה, החל בשלהי המאה ה-.18 לדעת קפלן, כץ" "גימד ככל שניתן את השינוים שהתחוללו בחברה היהודית בתקופה הזאת." הוא לא היה קשוב לוויכוח הסוער על "המשבר" של המאה ה-,17 שהיה כה דומיננטי במחקר ההיסטורי האירופי החל באמצע שנות החמישים, ממש בימים שבהם פרסם את מחקריו הראשונים ובכללם את "מסורת ומשבר." לדעת קפלן, כץ" הקים "גטו היסטוריוגרפי" שמנע ממנו לחבר בין תופעות יהודיות פנימיות לתופעות בחברה הלא יהודית, והשקפתו הלאומית העדיפה להציג תהליכים פנימיים על פני תהליכים כלליים. לעומת זאת חוקרי העת החדשה המוקדמת, וקפלן הוא אחד הבולטים שבהם, 2 שם, עמ' .126
|
|