|
|
עמוד:55
מעולות וזבחים אשר העלו כהני ישראל בבית המקדש . כך אפשר גם לקבוע את גבול החומה הישנה , מכיוון שמקום שפך הדשן היה מחוצה לה' . אולץ 0840 ) מציין אף הוא כי בעיר מספר מפעלי סבון . טובלר ( 1846 ) חוזר ומוסר כי בירושלים בתי חרושת אחדים לסבון . רוב המפעלים הם בידי מוסלמים , ורק אחד , הנמצא בשוק שברובע היהודי , הוא בידי נוצרי . נוימן קובע כי בעיר 0-9 ומפעלי סבון , לסבון צורת לבנה או מעין חצי כדור ... המין המשובח ביותר מעורבים בו סמים שונים מייצרים גם שמן שומשומין בכמות ניכרת , בעיבורו עוסקות חמש עשרה גתות' . וירן ( לסוף שנות ה ( 60 מוסר תיאור מפורט על תעשיית הסבון בירושלים ומציין , כי זו התעשיה היחידה שירושלים יכולה להתפאר בה . ברם , גם תעשיה זו נמצאת עתה בירידה , וזאת לטענת התושבים , עקב נזקים שגרם ארבה לעצי הזית , ער שתכולת השמן שלהם יררה ביותר בכמות ובאיכות . אחד היצרנים אף החל לייבא שמן לתעשיית הסבון מררום אירופה , אך הסבון שיוצר ממנו לא מצא חן בעיני התושבים הערבים בגלל רכותו . וורן מונה 7 בתי חרושת לסבון בעיר — 5 ; של מוסלמים , ו — של יווני , ו ו — של פרוטסטנטי . מספר הפועלים כ — 76 כ 10 בכל בית חרושת . אין כל סודות בקשר לשיטת הייצור ואין כל התארגנות מקצועית של הייצרנים או של הפועלים . לייצור הסבון נדרשים > שמן זית , סודה , סיד ומלח . את שמן הזית מספקים בעיקר הכפרים בסביבה . את הסודה ( אלקאלי ) מביאים מדמשק , מעבר הירדן , מעמק הירדן , מעזה , ממצרים ומהים האדום . כאן וירן גם מרבה לתאר את ררכי ההפקה של הסודה . את הסיד מפיקים מאבן הגיר שבסביבת ירושלים , ואת המלח — מחופי ים המלח ליד עין גדי . בהמשך הדברים מפרט ו 1 רן את תהליכי הייצור בבתי החרושת לסבון . מס לא משולם על ייצור הסבון , כל עור אין מייצאים אותו . חלק מיוצא למצרים ואסיה הקטנה , אם כי במידה פחותה ממה שהיה בעבר . וורן מספר כי נתקל בסבון ירושלמי אפילו באירופה . המלאכה השניה בחשיבותה בירושלים היתה קשורה בצורות שונות באריגים . אל עבאסי ( עלי ביי ) מספר 807 ) ו ) כי חלק מהנשים בעיר עוסקות באריגה , וזטצן ( 1806 ) מוסר , כי תושבים אחדים עוסקים בייצור בדי בותנה לבנים , וכי קיימת בעיר מצבעת בדים המעסיקה 20 פועלים , כולם נוצרים . הם משתמשים רק בצבע כחול . שטראוס 845 ) ו ) מציין כי בעיר כמה נולים קטנים לאריגה . וירן מרבה לספר על מצבעוח האינדיגו בירושלים . הוא מציין , כי תעשיה זו מצויה באיזור המוריסתאן . השטח הפתוח שם נוח מאד למצבעות , שבן אפשר לפרוש שם את האריגים שנצבעו . ביום יפה אפשר לראות שטח קרקע רחב מכוסה אריגים צבועים כחול . לדברי וורן , יש שם כ 10 מצבעות , שבכל אחת מהן עובדים כ סו אנשים ונערים הלומדים את המקצוע . בדרך כלל עובר המקצוע מאב לבן , אך גם זרים יכולים להבנס למקצוע . לבעלים אין שום התחייבות בלפי הנערים והם רשאים לפטרם אחרי הודעה של כמה ימים מראש . אם אחד הנערים יעזוב , לא תעסיקו שום מצבעה אחרת בעיר אלא בהסכמת בעליו הקודמים . העובדים כולם הם בעלי המצבעות , ועל בן אינם צריכים להתאגד באיגוד מקצועי , פרט להתארגנות . 5 המגיד , כ"ח באלול תרי"ז , שנה ראשונה , גליון , 40 עמי . 6 . 159-158 אולץ , ב , עמי 7 ג 8-1 ג ( 1 טובלר דפי זכרון , עמי . 229-228 בפרק על הרובע המוסלמי נעמוד על כך , שחלק מהמפעלים האלה התמקמו באיזור היבזתא , ' לא הרחק משער שכמ . . 7 נוימן , עמי 222 ( בתרגומו של גת , עמי טז ;( וראה גם : שטראוס , עמי . 8 . 280-278 ו 1 רן , ירושלים שמתחת לפני הקרקע , עמי . 9 . 509-500 אל עבאסי ( עלי ביי , ( ב , עמי ; 245-240 זטיצן , ב , עמי , 17 שטראוס , עמי . 280-278 כלי אריגה ( לייטה- עמ' U 41
|
|