אחדות הכנסייה שתי בעיות עיקריות עמדו בפני הכנסייה הלטינית : הבטחת הכנסתה הכספית , ומימוש האוטונומיה שלה הן כלפי רומא והן כלפי השליטים הפראנקיים של ירושלים . באשר לבעיית ההכנסות , לא היה צורך לתבוע את כל הרכוש הכנסייתי בארץ ישראל , שכן המתנות וההענקות שנצטברו במרוצת המאה _הי"ב בארץ ישראל ובאירופה הבטיחו תמיכה מספקת במוסדות השונים של הכנסייה הלטינית , בנוסף על ההכנסות שבאו לה מן הצלבנים במשך העשורים הראשונים של הכיבוש . לפיכך לא נקטה הכנסייה הלטינית המקומית , בדרך כלל , כל יוזמה להסדיר את יחסיה עם הקהילות הלא לטיניות , שכן כל הסדר כזה היה מחייב עיון מחדש בתביעת הכנסייה הלטינית על נכסיהן וסמכויותיהן של קהילות אלו . יוזמת ההתקרבות אל הכיתות הנוצריות שבאזורי השלטון הצלבני עברה , אפוא , לידי רומא . באופן מיוחד נקטו היעקוביטים והארמנים מחוות פיוס כלפי השליחים האפיפיוריים שהופיעו בירושלים , שהיה בהן כדי להצדיק את ציפיותיה של רומא . שכן במאה הי"ב עדיין לא הגיעו דרישות התיקונים והדקדקנות המשפטית של רומא אל שיאן , כפי שאירע במאה הי"ג , שעה שקריאותיה של רומא לאיחוד הכנסייה כללו דרישות נוקשות יותר לאין ערוך . לקורת רוחם של הנוצרים המזרחיים , שהיו להוטים להבטיח את מעמדם ביחס לפראנקים , דרישותיה של רומא במאה הי"ב לא היו קשות במיוחד למילוי . בשנת 1139 הגיע לסוריה לגאט אפיפיורי , הקרדינאל אלבךיק ( Aiberic ) _מאוקטןה . לאחר שסיים את ענייניו באנטיוכיה , המשיך הלגאט דרומה , נפגש עם משלחת _מרוניטית בטריפולי והגיע לירושלים בשנת . 1140 שם נתכנסה ועידה כנסייתית בתקופת הפסחא , להלכה כדי להסדיר את הכרתו של הפטריארך הלטיני ויליאם באחד משני הטוענים לכס האפיפיורי . הבישוף היעקוביטי איגנאטיוס 1138 ) לערך1183- לערך ) נכח בוועידה , וכן גם הקאתוליקוס הארמני גרגוריוס השני , ( 1166-1113 ) שהגיע מסוריה יחד עם אלבריק . מן הסתם נכח גם הבישוף הארמני של ירושלים , אסי . ( Essai ) לא שרדו לידינו החלטות שנתקבלו בכינוס זה , ואכן הוא לא עסק באופן רשמי בכנסיות המזרחיות . אולם לאור התוצאות ניתן לשער שהקרדינאל אל _? ריק קיבל מידי המנהיגים המונופיסיטים ניסוחים דוגמאטיים שהלמו את דרישותיה של רומא . נושאי הפולחן והסקךמנטים היו חשובים באותם הזמנים , והמונופיסיטים הבטיחו לשקול שינויים גם בנוהגי הפולחן על מנת שיהיו תואמים למנהגי רומא . כוועידה לא נכחו נציגים מלכיתיים , אם כי במרוצת העשורים האלה ניהלו תיאולוגים רומיים דיונים עם הכנסייה היוונית בקונסטנטינופול . כהונתו של הפטריארך היעקוביטי מיכאל הגדול ( 1199-1166 ) חפפה את התקופה שבה ניסה הקיסר הביזאנטי עמנואל הראשון ( 1180-1143 ) לנקוט גישה פייסנית יותר כלפי הלטינים , הארמנים והיעקוביטים . יחסיו של פטריארך זה עם הפטריארך הלטיני אימרי ( Aimery ) מאנטיוכיה היו טובים , והוא ביקר כירושלים פעמיים ( 1179 , 1168 ) כעולה רגל , בין היתר כדי להסדיר את מעמד הכנסיות היעקוביטיות בממלכת הצלבנים . שותפו של מיכאל היה התיאולוג דיוניסיוס בר צליבי ( מת , ( 1171 וממנו ביקש הבישוף היעקוביטי איגנאטיוס להכין 1899-1904 . XV . ii . p . 183 : A . Meiers . Die Michel leSyrien , C 7 _j / o _«/^ wf . eel . J . B . Chabot . Paris _J S / m-