|
|
עמוד:יא
פתח דבר ירושלים בתקופה הצלבנית והאיובית קצרה היא תקופה זו , תקופת השלטון הצלבני והאיובי בירושלים , פחות מ 150 שנה לעומת התקופה הקודמת של שלטון האסלאם , שארכה 450 שנה ומעלה . אולם רישומה בתולדות העיר והשפעתה על תולדות העולם הנוצרי , הנצרות המזרחית והנצרות המערבית , ועל תולדות הארצות השכנות , ארצות האסלאם , היו כה מעמיקים עד שאין להעריך את חשיבות התקופה בקנה מידה של התרחשויות היסטוריות . רבת פנים היא התקופה הצלבנית , ובמובנים רבים יוצאת דופן בתולדות העיר . ירושלים , שחייה זרמו כמסגרת ארצות המזרח — אם השכנות הגובלות בצפון ואם המעצמה שעל הנילוס — נכנסה לעידן חדש , מסגרת חדשה , שנוכל לכנותה _'האפיזוךה המערבית . ' פני ירושלים הוסבו מערבה , לים התיכון ולארצות הנוצרים שמעבר לים . ירושלים , שאוכלוסייתה הושמדה ונטבחה , עברה תהליך דרמאטי , שבמהלכו חל שינוי כמעט מוחלט באוכלוסייתה . האוכלוסייה המזרחית — המוסלמית והיהודים , ובתחילה גם הנוצרים המזרחיים — נעלמה , ואת מקומה מילאה אוכלוסייה חדשה , שזה מקרוב באה — אוכלוסיית המערב , שאליה הצטרפו כעבור זמן קצר גם עדות של הנוצרים המזרחיים . אוכלוסייה זו מפולגת היתה על ידי דת משותפת : היא התפלגה בענפיה העיקריים בין הנוצרים המערביים הלטיניים ובין הנוצרים המזרחיים , שאף הם היו מחולקים בתוך עצמם בין כיתות שונות . גם הנצרות המערבית לא היתה מונוליתית . אמנם לא היה בנצרות זו פילוג דתי , אלא שוני בולט במוצא , במנהגים ובלשון . ירושלים ניסתה להידמות לעיר מערבית תחת שמי התכלת של ארץ ישראל . אף כיפות המסגדים , שהפכו כנסיות — כמו כיפת הסלע , שראשה קושט בצלב מוזהב — הכריזו למרחקים מי הם אדוני העיר . עם זה , העיר השתנתה רק בעט בחיצוניותה הפיסית , ואולי נכון לתארה כעיר במזרח הנושאת את צלב המערב . השינוי העיקרי בדמות העיר היה בבנייה מואצת של כנסיות וקאפלות , שהיו קשורות בזכרונות מסורתיים של חיי ישו , מרים אמו והשליחים . כאן גובשה ( אם כי עדיין לא סופית )
|
|