|
|
עמוד:9
מבוא ארוכה , קשה ורבת עלילות היתה דרכם של המעפילים הפליטים לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם השנייה , בעלייה הבלתי לגאלית . אך הקטע המסעיר והמתסכל ביותר באודיסיאה זו , כפי שעולה מעדויותיהם , היה ללא ספק השלב שבו הגיעו סוף סוף כמטחווי עין מן החוף הנכסף , וכאן נבלמו על ידי אוניות הצי הבריטי שארבו להם , עצרו אותם , גררו אותם מספינותיהם לאוניות הגירוש והיגלום מהארץ . כזה היה גורלם של כ 57 , 000 מעפילים מתוך כ 70 , 000 שעשו את דרכם ארצה ב 64 ספינות של המוסד לעלייה ב' בשנים , 1948-1945 שנות השיא במאבק ההעפלה . כל עוד כלאו השלטונות הבריטיים במחנה עתלית את המעפילים שנתפסו , הם לא התנגדו לתפיסתם ובלבד להיות בארץ ישראל . לא כן כשהוחל בגירושם מהארץ למחנות מעצר בקפריסין . מובנת לכל האכזבה הרבה שגירושים אלה גרמו לאנשים שסוף סוף הצליחו אחרי מסע רב תלאות , שלא אחת היה כרוך בחירוף נפש , להגיע לחופי הארץ . מתוך התסכול שמעורר חוסר האונים , של חלשים מול חזקים , צמחה התנגדותם בספינות . היא החלה ספונטנית עם הגירושים הראשונים והתפתחה בהמשך למרי עממי מאורגן , שהפגין קבל עולם את אי השלמתם של היהודים עם סגירת שערי הארץ בפניהם ונחישותם פעם אחר פעם לחזור ולנסות לפרוץ את שעריה . ההעפלה , העלייה הבלתי לגאלית , שהיתה לסאגה לאומית בקורות שיבת העם היהודי לארצו , היתה מראשיתה טעונה רגשות וחוויות עזות . ביטויים לכך השתמרו בעיתונות התקופה , בנאומים , בשירה ובזמר . לאחר מכן מצאו את דרכם לספרות הזכרונות והעדויות של פעילי ההעפלה וכמובן של המעפילים . לאחרונה הגיע תורו של המחקר ההיסטורי המרוחק והבלתי מעורב . נושא מחקר זה הוא ההתנגדות האקטיבית של המעפילים בספינות
|
|