דיני רצח

עמוד:111

עיינו במלכים ב , יד . 6-1 א . מה יחסו של המלך אמציה לנוהג של ענישת תמורה על פי פסוקים אלה ? ב . בפסוקים אלה המספר מייחס את מעשה אמציה לציות לחוקי התורה . האם הציטוט שהמספר מביא מופיע בחוקי התורה ? הביאו מהכתוב ראיה לדבריכם . כדי להשיב על שאלה זאת , עיינו כקונקורדנציה . עיינו בשמות כא 31-28 , ( היעזרו בביאורים שבתחתית העמוד : ( יש הטוענים כי המחוקק מנסה להדגיש בפסוקים אלה את התנגדותו לעקרון ענישת התמורה . בססו טענה זאת על הפירוט שבפסוק . 31 חוקי המקרא מכירים בעיקרון הבסיסי של מידה כנגד מידה - אדם המכה אדם אחר ומטיל בו מום , יקבל עונש שקול : אם הוציא לחברו שן , יוציאו לו שן ; אם עיוור את חברו , יעוורו אותו . חז " ל , שלא יכלו לקבל את האכזריות של חוק זה , ריככו אותו ופירשו שמדובר כתשלום פיצוי כספי השקול לשן ולעין . עולה השאלה : כיצד ייתכן שהחוק המקראי יצר חוק אכזרי כזה ? נראה כי מסתתרת מאחוריו גישה הומאנית דווקא . גישה שלפיה לחיי האדם אין ערך כספי , ובפגיעה בבן-אנוש אין מקום לפיצוי כספי אם הפגיעה גורמת לאדם אחר נכות או מוות . אמנם חוקי המקרא מכירים מנגנון של פיצוי כספי , אך הם מפעילים אותו רק במקרים שבהם הנפגע הוא בהמה או , להבדיל , עבד הנתפס כרכוש של בעליו . בחלק מקובצי החוק של המזרח הקדום , הכלל של מידה כנגד מידה הופעל גם כנגד בני המשפחה של האדם הפוגע . אם , למשל , אדם הרג כרשלנות בן של אדם אחר , העונש על כך היה פגיעה בבנו של האדם הפוגע . שיטת ענישה זאת מכונה " ענישת תמורה . " בניגוד לחוקי חמורבי , שבהם עקרון ה"טאליו , " מידה כנגד מידה , הופעל באופן גורף , חוקי המקרא מגבילים את השימוש בעיקרון זה רק למצב שבו פוגעים ישירות באדם הפוגע ואין מכירים בענישת תמורה , כלומר , לא כוללים כתחום האחריות גם את בני משפחתו . ביאורים שמ 1 ת כא : פסוק : 29 והועד בבץליו - הבעלים הוזהרו . אם כפר / ' שת . ו ^ ליו - אם יוחלט שעלי / לשלם כסף .

מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר