הגנה וסעד לחלשים

עמוד:69

עעד ראשון : הטקסט המקראי קראו פעם אחת את דברים טו ; 6-1 , נחמיה ה ; 13-9 , שמות יב ; 49-47 , שמות כב ; 26-20 , שמות כג ; 12-10 , ויקרא יט ; 34-33 , ויקרא כד ; 22 , דברים יד ; 29-28 , דברים טז ; 14-9 , דברים כד , ; 24 מגילת רות , פרק ב . עעד שני : סיכום פרק זה נוגע בכמה מהחוקים המקראיים שנועדו לתמוך בחלשים שבחברה . בתקופת המקרא ההשתייכות לשכבות החלשות כחברה הייתה קשורה קשר אמיץ באפשרות להחזיק בנחלה . החלשים בחברה - הגר , היתום , האלמנה והלוי , היו דמויות שלא היו רשאיות או יכולות להחזיק בנחלה : - הגר היה אדם שהיגר אל המדינה למטרות השתקעות ולא היה רשאי להחזיק בנחלה . - האלמנה , אישה שבעלה מת ולא נישאה מחדש למישהו מבית האב של בעלה , הייתה עלולה להישאר ללא נחלה מפני שהנחלות היו שייכות לבתי האב - המשפחות המורחבות . - הלוי לא זכה לנחלה מפני שהוקדש למלאכת הפולחן . המחוקק דאג לעזור לחלשים בחברה בכמה דרכים : א . מעשרות - הפרשה של עשירית מהיבול . המעשרות ניתנו לעניים וללויים על בסיס קבוע . אם תרצו לדעת עוד על המעשרות , עיינו בעמ י . 66-65 ב . מתנות העניים - הפרשת חלק מהיבול החקלאי בעודו בשדה . את מתנות העניים כינו חז"ל בשמות "לקט " , " שכחה" ו"פאה : " - לקט - השיבולים הנושרות מן האלומות במהלך האיסוף בשדה ומושארות במקום בשביל העניים , שיוכלו לבוא וללקטן . - שכחה - עומרים שנשכחו בשדה ולא שבים לאסוף אותם אלא משאירים אותם שם לטובת העניים . - פאה - פינה בחלקת האדמה , שהחקלאי נמנע מלקצור או לבצור את היבול המצוי בה , והיא מושארת לעניים . להבדיל משתי הפעולות הראשונות , שהן תוצאה של שכחה מצד החקלאי - הפעולה המכונה "פאה " נעשית ביוזמה מכוונת מצד החקלאי . המעשרות ומתנות העניים הם סיוע של נתינה ישירה לחלשים בחברה , נתינה שחז '' ל כינו מאוחר יותר בשם "צדקה . " אדם המפריש מנכסיו מעשר העובר לידי העני מחסיר משהו מעצמו ומעביר אותו לזולתו . ג . דיני הלוואה : כצד מעשי הצדקה , המחוקק מרבה לעסוק בדרך סיוע אחרת - ההלוואה . כאשר אדם מלווה לאדם אחר הוא נותן לו הזדמנות להשתקם ולהחזיר לו את מה שלווה . ברוב החברות ההלוואה אינה נתפסת כמעשה של חסד דווקא כלפי הזולת , אלא היא הליך נפוץ ומרכזי בכל מערכת כלכלית . בחוקי המקרא אנו מוצאים יחס ייחודי כלפי ההליך הזה . חוקי המקרא מגבילים את האפשרות שההלוואה תהיה "מקצוע . " המקרא אוסר על גביית ריבית ובכך הופך את ההלוואה להליך המתפקד רק כדרך של עזרה לזולת . נראה כי בתקופת המקרא היו שתי צורות של הלוואה : הלוואה בריבית : מי שלוקח הלוואה בריבית צריך להחזיר את מה שלקח , בלוויית תוספת . התורה אוסרת הלוואה בריבית . על פי חוקי התורה מותר להלוות בריבית רק לאנשים שאינם מבני ישראל , וזאת מפני שעל פי חוקי המקרא ההלוואה אינה אמצעי להשגת רווח אלא היא בראש ובראשונה מנגנון המאפשר לתמוך בחלשים בחברה . הלוואה בערבות : מי שלוקח הלוואה בערבות משאיר אצל המלווה חפץ המכונה "משכון , " ואם ההלוואה לא נפרעת החפץ נשאר ברשות המלווה . מצד אחד חוקי המקרא מכירים בזכותו של המלווה לקחת משכון , ומן הצד האחר הם מצמצמים את זכויותיו כאשר מדובר באדם עני אשר המשכון הוא חפץ החשוב לו לקיומו הבסיסי :

מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר