|
|
עמוד:12
השתלבותה של המדינה במזרח התיכון , טיב היחסים בין החברה הישראלית לקהילות היהודיות בגולה , וכן בקשר שבין דת למדינה . הסטטוס קוו המקובל פחות או יותר בענייני דת , כפי שהיה עד המהפך של , 1977 החל להתערער והיה מלווה מאבקים ציבוריים גוברים והולכים . בד בבד התגברה התודעה העדתית , בעיקר בקרב עולי ארצות המזרח , אשר לא רק התריסו כנגד קיפוחם אלא ביקשו לחדור למרכז החברה ולהשתלב בה , להחדיר את סמליהם למערכת הסמלים של הזהות הישראלית הקולקטיבית , ולהשתתף בעיצוב המרחבים הציבוריים בתוכה . כך למשל הפכה ה"מימונה" - חג עממי הנהוג בקרב יהודי צפוךאפריקה ( בעיקר מרוקו , ( שהחל כתופעה של מחאה עדתית - למעין חג לאומי ולאחד הימים שהעובדים רשאים לבחור כימי חופשה . משנות השמונים של המאה שעברה דחקה המימונה חגים אחרים , ובעיקר את האחד במאי - "חג הפועלים" הבין לאומי שהיה כה חשוב לפני כן . תהליכים אלה היו קשורים באותה תקופה קשר הדוק עם ניסיונותיהם המתמשכים של מגזרים רבים , שהיו בעבר משניים או שוליים בחברה הישראלית , לחדור למרכז ולהשתתף בקביעת סדר היום הלאומי . עם מגזרים אלה נמנו קבוצות חדשות במגזר הדתי הלאומי , ובהם חברי "גוש אמונים , " נושאי דגל ההתיישבות בשטחים שהיו לגורם מרכזי בזירה הפוליטית , וקבוצות דתיות חרדיות . באמצע שנות השמונים צץ גורם דתי עדתי חדש , שבלט מאוד בשנות התשעים - תנועת ש"ס - אחת התופעות המהפכניות ביותר בחברה הישראלית . ניתן למנות גם את עולי חבר העמים , גורם "חיצוני" שהגיע לארץ מכוח האידיאולוגיה המרכזית של החברה הישראלית - היותה מדינת כל העם היהודי הפתוחה לפניו לעידוד העלייה - ששינה מאוד את פני החברה . מגזר נוסף , חשוב ביותר , שפיתח מגמות חזקות לחדירה למרכזי החברה הישראלית ובמיוחד למרכז הפוליטי , היה המגזר הערבי . בעקבות מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים התחוללו שינויים מרחיקי לכת גם בקרב מגזר זה , והניבו שינויים רדיקליים ביחסים בין המיעוט הערבי והרוב היהודי במדינת ישראל , כמו גם
|
|