|
|
עמוד:12
על יצירה חרשה , יהודית בעיקרה , הנטולה כמעט כליל מקומות קדושים . אך אין הדברים פשוטים כל עיקר . סקירת התפתחותה של העיר החדשה בירושלים , זו שמחוץ לחומות , תחזיר אותנו אל תולדותיו של היישוב היהודי הישן בעיר . אף כי ההיסטוריוגרפיה הציונית , מעולם לא נטתה חסד ליישוב הישן בירושלים , מוסכם על החוקרים כי קהילה יהודית לא ציונית , ולעתים קרובות גם אנטי ציונית זו , היא שהניחה את היסודות לירושלים החדשה שמחוץ לחומות . עד אמצע המאה ה 19 נתחמה העיר באופן ברור על ידי החומה התורכית שבנה סולימן המפואר בראשית המאה ה 6 ו . היוצאים מן החומות , החל בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת , היו חפים משמץ של ציונות במובנה הלאומי . הם יצאו בשל בעיות כלכליות וצפיפות גדלה והולכת בתחום העיר העתיקה . הייתה זו קהילה אשר גיבשה לעצמה במאות ה 8 ו19- דפוסים של קנאות דתית בתגובה לתהליכי ההשכלה והמודרניזציה בקרב יהדות אירופה באותו זמן . גידולה המהיר ער להדהים של האוכלוסייה היהודית בירושלים בא לה , אם כן , מתוך עלייתם של יהודים אשר רצו לשמר , לא לחדש — וזאת , בניגוד גמור לאתוס הציוני . גידול דמוגרפי זה הוא שגרם , בסופו של דבר , ליציאה מן החומות . ישראל ברטל הגדיר תהליך זה כ"התפשטות הישן בכלים מודרניים ללא מניעים לאומיים . " עם ראשיתה של העלייה הראשונה בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת , כבר היו היהודים רוב בירושלים , וכבר קמו קרוב לעשר שכונות יהודיות חדשות מחוץ לחומות . נזכיר רק את הבולטות שבהן , כגון : משכנות שאננים ונחלת שבעה . לציבור יהודי גדול זה , קרוב ל 35 , 000 נפש בסוף המאה ה 9 ו , אף כי היווה רוב מוחלט בעיר , לא היו לא רצון ולא יכולת לתת לרוב זה ביטוי לאומי פוליטי . אל מציאות נוחה יחסית זו , שנוצרה בכלים שאינם לאומיים , נכנסה התנועה הציונית . שנים רבות קשה היה לראשי התנועה להודות בבכורתו של היישוב הישן באותה מציאות . התנועה הציונית , מותר לומר , לא סלחה לה לירושלים , וזו זוהתה עם היישוב הישן המסמל את כל השלילה שבגולה , כך למעשה עד קום המרינה . מנחם אוסישקין , מן המנהיגים הציוניים שבלטו במאבקם למען ירושלים , היה מן הבודדים שהיו מוכנים להודות בזכויותיו של היישוב הישן בעיר . לדבריו : "לולא אותו הקומץ של שומרי החומות מדור דור , אולי לא הייתה הגחלת הזאת מתלקחת בתקופה הציונית , בכדי לכבוש את החומות . " ....
|
|