תקצירי המאמרים

עמוד:12

גיליון 4 | דצמבר 2018 . טבת תשע"ט [ 12 ] מקום למות בו בין המרחב המוסדי למרחב הביתי של המוות בישראל אדם רצון במאמרי אני מציע קריאה פרשנית-תרבותית בסיפורת אישית-תיעודית של נוטים למות ושל בני משפחתם, שאת רובה תיעדתי במסגרת עבודתי כחוקר וכמתנדב במחלקת הוספיס בית של "צבר רפואה" . תכליתו של המאמר לתאר את הפנומנולוגיה של המיתה והמוות באמצעות עיון בחומרים ספרותיים, בדגש מיוחד על ההיבטים המרחביים שלהם . בהתאם למתודולוגיה שגיבשתי אני מציע קריאות בדיבור ובטקסטים לנוכח המוות, שבשנים האחרונות שב להתרחש גם במרחב הביתי בהשפעת תנועת ההוספיס והמגמות הקוראות לחזק את שירותי הרפואה הניתנים בבית ובקהילה . על בסיס קריאותיי בנרטיבים שונים של נוטים למות ושל בני משפחתם אני מציע לראות את המוות כאירוע שבמרכזו גוף הנתון בתוך מרחב ממשי והמתואר באמצעות מטפורות פרטיות, תפיסות תרבותיות ומעגלים חברתיים הנעים מסביב לנוטה למות, שיחד חושפים במרחב רבדים סימבוליים ומדומיינים . חקירה של רבדים אלו מגלה זיקות גלויות וסמויות הקושרות נרטיבים ישראליים עכשוויים של נוטים למות לא רק עם ספרות מערבית-נוצרית על המוות, אלא גם עם טקסטים קנוניים בסיפורת ובהגות היהודית . משום כך אני סבור שיש להמשיך לחקור את השורשים היהודיים של היחס אל המוות בישראל גם במציאות חילונית . בסוגיית המרחב המוסדי והמרחב הביתי של המוות, מתוך הנרטיבים שבחנתי במאמר זה, לא נראה שיש מרחב מוות שהוא עדיף על פני מרחבים אחרים . עם זאת נראה שיש חשיבות רבה לבחירה ולעיצוב של מרחב המיתה והמוות באופן כזה שמאפייני המרחב יהלמו את צרכיו, את אישיותו ואת מצבו החברתי- משפחתי של הנוטה למות . נחלצים מן הקופסה פעילי זכויות אדם במסעם אל מעבר לגבולות החזון האקטיביסטי כנרת שדה מאמר זה מביא את סיפורם של פעילי זכויות אדם בישראל אשר פעלו כדי להיחלץ ממה שכבר הומשג בספרות כ"קופסת זכויות האדם" – אוסף הנסיבות שמביאות את שיח זכויות האדם לקנות לו אחיזה בקרב קבוצות אליטה אך לא בקרב האוכלוסייה הכללית . עד היום הדגישה ספרות המחקר את מרכיביה המבניים, ההיסטוריים והתרבותיים של קופסת זכויות האדם, ואילו מאמר זה מבקש להסב את המבט אל עבר מרכיב נוסף, אותו

המכון הישראלי לדמוקרטיה ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר