גן העדן האבוד: הכפר

עמוד:13

13 פרק ראשון פרלוד : חלום ומציאות להבשיל . “כן,״ אמרתי, “אולי שבעה חודשים . ״ “אפילו שמונה ? ״ “כן, אני מניח שכן . ״ “או תשעה ? ״ התחלתי לחשוד שהבוחן אינו מתייחס לתשובתי בכבוד הראוי לה . הם פטרו אותי בנימוס, ומעולם לא התקבלתי לבית הספר לחקלאות . במקום זאת נרשמתי לפוליטכניון ובחרתי ללמוד אדריכלות . לאחר סיום לימודיי נשלחתי יום אחד לפקח על בניית בית ספר בטָלקָה . טלקה היא עיירה כפרית קטנה על הנהר בצפון הדלתא, מול מנצורה . האתר המיועד לבית הספר היה מחוץ לעיירה, ואחרי היום הראשון או השני התחלתי לעקוף אותה במכוון כדי להימנע מלחצות אותה . סלידה עזה התעוררה בי למראם וריחם של הרחובות הצרים, שהיו שקועים בבוץ ובזוהמה מכל סוג, כי אשפת המטבחים – מים מלוכלכים, קשקשי דגים, ירקות ובשר רקובים – הושלכה אליהם דרך קבע . מראה החנויות הקטנות, המטונפות, הפתוחות לריח ולזבובים שברחוב, שהציגו את קומץ מרכולתן העלובה לעוברי אורח מוכי עוני דיכא אותי כל כך, שלא יכולתי לעבור דרך העיירה . העיירה הזאת רדפה אותי ; לא יכולתי לחשוב על דבר פרט לכניעה הנואשת של האיכרים למצבם, תפיסת החיים המצומקת והמוגבלת שלהם, האדישות שבה קיבלו את מצבם הנורא, שגזר עליהם להתפרנס בדוחק בין המבנים העלובים של טלקה למשך שארית חייהם . גילוי האדישות שלהם החניק את גרוני ; חוסר האונים האישי שלי נוכח המחזה הזה ייסר אותי . לא ייתכן שאין מה לעשות ! אלא שהאיכרים היו שקועים עמוק מדי באומללותם מכדי לחולל שינוי . הם נזקקו לבתים הגונים, אבל בתים הם עניין יקר . בערים גדולות התשואה על ההשקעה בדיור מושכת את בעלי ההון, וגופים ציבוריים – עיריות, מועצות אזוריות וכדומה – מספקים לתושבים לעתים קרובות פתרונות דיור בקנה מידה גדול . אבל נראה שלא בעלי ההון ולא המדינה מעוניינים לקחת על עצמם את אספקת הבתים לאיכרים : הם אינם מניבים שכר לבעלי ההון, ואך מעט תהילה לפוליטיקאים . שני הצדדים מתנערים מהסוגיה, והאיכרים מוסיפים לחיות בזוהמה . אלוהים עוזר למי שעוזרים לעצמם, תאמרו אולי, אבל האיכרים האלה לא יוכלו לעשות זאת לעולם . הם בקושי יכולים להרשות לעצמם קנים לחיפוי הבקתות שלהם, איך יוכלו לקוות לרכוש מוטות פלדה, עץ או בטון לבתים טובים, איך יוכלו לשלם לבנאים שיבנו את הבתים האלה ? לא . בהיעדר עזרה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא