|
|
עמוד:11
פתח דבר 11 אינם באים לענות לא על השאלה מהי המציאות שהם מדווחים עליה ולא על השאלה באיזו מידה הם תואמים את המציאות — שאלות שכפי הנראה הן חסרות מענה אף שהן מושא עניינם של רוב מחקרי ההיסטוריה . השאלה שבמוקד הדיון כאן היא מה כוונתם של הדיווחים המתיימרים לספר היסטוריה . ענייני הוא בהנחותיהם הלא מפורשות, ואולי הלא מודעות כלל, של הכותבים ובמטרותיהם . באמצעות קריאה שאפשר לאפיינה כ"מפרקת", להבדיל מפרויקט של שחזור, תשומת הלב כאן מופנית אל האפקט שסיפורים היסטוריים יוצרים, לעתים בניגוד לכוונותיהם של ההיסטוריונים הקדומים, ובייחוד לאידאולוגיה שהם מבטאים . בניסוח חד יותר, אני מבקש לבחון את האידאולוגיה ואת האינטרסים השונים השקועים בנרטיב ההיסטורי או כיצד דיווח היסטורי הוא בבחינת כסות לקידומם של רעיונות מסוימים . ייאמר מיד, איני רואה את ההיסטוריוגרפיה המוסלמית יוצאת דופן כשהיא משלבת תיאור היסטורי עם מטרה אידאולוגית, או אפילו כשהיא מטשטשת את ההבדלים ביניהם . מדובר במקרה בוחן בלבד, אמנם בעל מאפיינים משלו, אך לחלוטין לא חסר מקבילות . מבחינה זו הוא יכול לתרום לבדיקה המתחייבת של השדה התרבותי הרחב המשופע בניסיונות להציג תמונות עבר בתוך שהן משועבדות לאינטרסים אידאיים מגוונים . בהקדמה לספר אני מציג בפני הקוראים את קיומו של מרכיב בדיוני בכתיבה היסטורית מראשיתה, ובהמשך הדברים כיצד, למרות היומרה ליצור רושם אחר, נעשו בדיה ואידאולוגיה לחלק מהותי בכתיבה ההיסטורית בעולם האסלאם המוקדם . הפרק הראשון עוסק בחומרים בדיוניים-אידאולוגיים שבהם רווי השיח הפנימי המתנהל בקהילה המוסלמית כדי לשכנע את אנשיה ( המשוכנעים ? ) שאת מוחמד ודתו החדשה חזו שתי הדתות שקדמו להם, היהדות והנצרות . הפרק השני משווה כמה גרסאות "היסטוריות" על נסיבות מינויו של הח'ליף הראשון ומראה שיותר משאפשר לשחזר על פיהן את מה שאירע, הן כלי ביטוי לוויכוח אידאולוגי שמתנהל סביב הסוגיה . הפרק השלישי בוחן את ההיסטוריוגרפיה של כיבושי האסלאם לא כדי לשחזר, כדרכם של רוב ההיסטוריונים, את פרטיהם, אלא כדי לחשוף את המרכיב האידאולוגי המובהק שמטרתו להציג את עליונות
|
|