|
|
עמוד:12
12 | אז איך קוראים לךְ עכשיו ? השיחה לא היה לה מושג עם מי היא מדברת . ואולי אפשר להבין למה — לאור השיער הכתום הקצוץ והקילוגרמים שאספתי מאז תחילת הקורס, כמקובל . בכל מקרה, זה היה די ברור שהיא בכלל לא הכירה אותי, אבל היא כן הכירה את השם שלי . היא זכרה אותו ואת מה שהוא סימל בשבילה, הרבה יותר טוב מאשר אותי . ככה זה כשלשם שלך יש חיים משל עצמו — ולשם שלי, מיכל רום, תמיד היו כאלה . המיתולוגיה המשפחתית מספרת שכשנולדתי רצו לקרוא לי גלית, אבל בגלל פרסומת לאבקת כביסה בשם גלית, שכיכבה באותם ימים ברדיו, הוחלט על מיכל . שנתיים אחר כך, כשנולד אחי, אמא שלי התעקשה שגם השם שלו יכלול את האות למ"ד, כי זו האות שגורמת לשם להתגלגל בקלות על הלשון, ולכן הצליל שלו רך ונעים . ואכן קראו לו אלעד . שבע שנים אחר כך, כשהייתי בת תשע, עמדה להיוולד לי אחות . כל מה שעניין אותי, מספרת המיתולוגיה, זה שיקראו לה יעל, ואני לא מכחישה . זוכרת שחשבתי שיעל הוא השם הכי יפה בעולם, והרגשתי תחושה גדולה של החמצה על כך שלא זכיתי בו . כנראה היו לי גם מחשבות על דרך אפשרית לתקן את הטעות הנוראית — לפחות שאחותי החדשה תזכה בשם הנכסף . הוריי טוענים שכך בדיוק זה היה . הלכתי רחוק עם הדרישה שהצבתי ולא הסכמתי לוותר, עד שבסוף לא הייתה להם ברירה . אחותי בוודאי מהרהרת לעתים בכל האפשרויות שהיו נפתחות בפניה, אילו ילדה בת תשע, שהיא במקרה גם אחותה, לא הייתה ננעלת על השם יעל . והיא לא היחידה . לא פעם שאלתי את עצמי מה היה קורה אם ; אם אכן היו קוראים לי גלית, או בכל שם אחר . ברור לי לגמרי שההחלטה לקרוא לי מיכל הייתה לא פחות מהרת גורל מבחינתי, ולו רק מפני שבאותן השנים ובאותו המקום שבו גדלתי, זכו עוד מאות ילדות קטנות לקבל אותו השם בדיוק . נולדתי בחודש ספטמבר 1972 בבית החולים תל השומר . המקום הראשון שקראתי לו בית היה דירת שני חדרים בשיכון עולים בגבעת שמואל . לתינוק שגר בדלת ממול ונולד רק כמה חודשים לפניי אומנם קראו אייל, אבל לכל המבוגרים היו שמות אחרים, לא מכאן . לאמא של אייל קראו קלרה, לאבא שלו טוביה, השכנים מלמעלה היו הֶלגָה, רָאוּל ואֵווה . גם אחרי שעברנו לעיר
|
|