|
|
עמוד:14
14 שהדאגה למוסריות מאפיינת אותם, כגון עולמות העסקים, הרפואה והצבא . ומנגד, את מעמד הקדימות על-פני המטפיסיקה מעניק לוינס דווקא לאתיקה, ולא למוסר, אם כי גם הוא מזגזג לא פעם . וזה, בעצם, העניין : שני המטבעות משמשים כיום בערבוביה, ומרבית הפילוסופים והפילוסופיות שאפנה אליהם בעמודים הבאים נעים בחופשיות דומה לשלי בין שני המונחים . אז אמנם, לשם הנוחות, גם אני אצור הבדלה טרמינולוגית בין המוסר השיפוטי שאליו אתייחס בפרק הראשון ובין האתיקה האסתטית שאדון בה בפרק השני . אולם התנועה בין 'אתי' ל'מוסרי' לא תקבל על עצמה שום קוד קישח בדברים שלהלן . שתי טענותיי האפיקורסיות — האחת מופשטת יותר, השנייה קונקרטית מאד — מציירות, יחדיו, את פני היאנוס של המוסר כמיתולוגיה לבנה . בניגוד למיתולוגיה הזו אני מבקשת להציג תמונה אשר לפיה השיח האתי תמיד משני לשיח הפוליטי : את תוכנו הממשי הוא מקבל מניתוחים פוליטיים, מעובדות אמפיריות, נרטיבים היסטוריים, מודלים ספרותיים-מחנכים, אקטיביזם פוליטי והתנסויות אישיות . זו המסה הקריטית המצילה את המוסר מדלותו . אבל מכיוון שמדובר בתוכן, תוכן של ממש ולא נוסחה ריקה, גם למוסר הפוליטי — ולא רק לאחיו הלבן — יש צבע : אדום . אמנם, ההוויה והתודעה הפוליטיות הימניות מייצרות בהכרח תפישה כלשהי של מוסר, אולם כאשר מדובר במוסר, אין מקום ליחסיות : המוסרי הוא שמאלי . מטרתה העיקרית של המסה הנוכחית היא להבהיר את הטענה האחרונה הזו . אולם האם לא שמטתי את הרצפה הטיעונית מתחת לרגליי ? על אילו הנחות אפשר לבסס מסקנה כזו ? פילוסופים רבים שהגותם והפרקטיקה שלהם שמאליות מבקשים להלך בכיוון ההפוך ולקבוע כי השמאלי הוא מוסרי . להשקפתם, אפשר להוכיח שהפוליטיקה השמאלית נשענת על המידות הטובות האריסטוטליות, החמלה הנוצרית או המחויבות היהודית כלפי הגר, האלמנה והיתום, על עקרונות אוניברסליים ( קאנטיאניים או תועלתניים ) או על רגישות
|
|