מבוא / אסתר פלד

עמוד:11

מבוא 11 סבור שהחריגות שלו היא כישלון מעשה ידיו - כישלון להסתגל, להיות נורמטיבי, עליז, כל מה שמכונה "נורמלי" . והוא מייחס את הכישלון הזה לא רק לו עצמו אלא גם להוריו, ואז הוא כועס עליהם ומתבייש בהם . אני חריגה, "משהו אצלי לא בסדר", כך סברתי שנים ארוכות, וכך חשו הנשים שלקחו חלק בכתיבת הספר הזה . כולנו . תחושת החריגות, ההרגשה שהחיים החברתיים תובעים מאמץ להסתיר חלקים ניכרים מאישיותך, ולא רק מאישיותך אלא גם מחייך בתוך בית המשפחה- אלה הם קווים משותפים שנכחו בילדותנו ומלווים אותנו גם עכשיו . ואכן, יש הקלה משמעותית במפגש של חריגים כמונו, קבוצה גדולה של אנשים שגדלו בבית רווי בכאב, בזיכרון שהוא כה בלתי – נסבל עד שאי – אפשר לזכרו, והתביישו בבית הזה, בהוריהם ובעצמם, דור השואה ובניו ובנותיו . הניסיון לבודד את ההיבט הזה של חיינו - היותנו בני הדור השני - מהיבטים אחרים, כלומר להצביע על סימנים מיוחדים של "סינדרום הדור השני" אצל כל אחת ואחד מאיתנו, נידון מראש לכישלון . אכן, ישנם סימנים ; אפשר להצביע עליהם, ומחקרים רבים אף עשו זאת . אצל כולנו יש, למשל, עמדה רגשית אמביוולנטית כלפי ההורים שלנו, כי מצד אחד אנחנו אוהבים אותם ומסורים להם, לעתים אף חיים בשבילם, ומצד אחר אנחנו חנוקים בתוך החמלה שלנו כלפיהם ובתוך החוב העמוק שלנו אליהם, ולכן אף כועסים עליהם . זה, כמדומני, מהווה תיאור ממצה של "סינדרום הדור שני" ככל שמדובר ביחס שלנו אל הורינו . אבל אין ספק שעמדה מורכבת כזאת כלפי ההורים יכולה

משכל (ידעות  ספרים)

הוצאת בבל בע"מ


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר