|
|
עמוד:10
10 מבוא בדיחות וקריקטורות ? האמא היהודייה השתלטנית, הדואגת יותר מדי לילדים שלה ודורשת אהבה אינסופית ממשפחתה, מופיעה כבר אצל קומיקאים בני הדור השני למהגרים היהודים שהגיעו 1 אבל דמותה של הפולנייה לאמריקה בסוף המאה התשע-עשרה . הסובלת תמיד, הנהנית לסבול, הנאבקת נגד כל צל של איום אמיתי או מדומה על היחד המשפחתי, הנוירוטית, האם המקור לדמותה הקריקטורית הוא לא ניצולת שואה ? ואולי היחס ההומוריסטי שלנו, המלגלג והאוהב כאחת, נועד להיות הגנה מפני השאלות הקשות על עולמן הפנימי ? בהיסטוריה היהודית שלאחר השואה כפי שנלמדה בארץ ובחלק גדול מהעולם היהודי, לפחות מאז שנות השישים של 2 המאה הקודמת, הפך הביטוי "משואה לתקומה" לקלישאה . הכוונה הייתה לתאר את הקמת מדינת ישראל כתהליך של שיקום קולקטיבי אחרי ההשפלה, ההרס והאובדן של החיים היהודיים באירופה . תיאור זה זכה לביקורת, הן מצד המתנגדים לציונות והן מאנטישמיים ומכחישי שואה, אבל אי אפשר להכחיש את סמיכות האירועים בזמן והניגוד הטוטאלי בין עם יהודי חסר הגנה לבין ריבונות יהודית המקנה בין היתר את הזכות להחזיק צבא הגנה . הביטוי "משואה לתקומה" נשמע הגיוני ואפילו מתבקש באוזני רבים בדור שגדל בעשורים הראשונים שלאחר שני אירועים אלה . אבל הנרטיב הזה מתעלם לגמרי ממאבקם האישי העיקש של הניצולים על כינון חיים אישיים חדשים . כל עולם ילדותם ונעוריהם נחרב עד היסוד . זיכרונות הסבל והעינויים, הפרידה הפתאומית והאכזרית מבני משפחה אהובים ומראות הזוועה הפכו 1 Goldberg , עמ' 47 . 2 עיין במכמן .
|
|