|
|
עמוד:12
12 הקדמה שלי שמאחור שתצטרף אליי . " אותו צום מרצון החל אמנם בתחושת חופש מתוקה ומשחררת, אך זו החלה להיסדק עם הופעתם של תחושת רעב וגעגועים לעבודה בסטודיו, לריכוז, להתמסרות ולעונג האנדרופיני המופק מתנועת הגוף . התגעגעתי למה שהזמן בסטודיו העניק אז לחיי : אי של שקט, אמת, שלווה וסערה ; עולם חוקים משלי, שבו אני בוחרת מה עושים, איך עושים ואיך זה יראה, עד לפרטי פרטים, כמעט ללא סכנה וללא הפרעות, מלחמות או אסונות . הגעגועים השכיחו ממני כמובן את אופי ההתנהלות בסטודיו, שהיה לרוב יצרני ומכוונן להפקת יצירה מסוימת, באורך מסוים ובפרק זמן מסוים של עבודה . . . מתוך הגעגועים לסטודיו עלה בדעתי הרעיון להציע סדנת כוריאוגרפיה . כך, חשבתי, אוכל לחזור אל הסטודיו מבלי לפגוע בגזרת / מתנת הצום . לסדנה שהצעתי הגיעו ארבע יוצרות צעירות : טל גרבינסקי, תמי ליבוביץ, מיכל חרסונסקי ומיה יוגל . במהלך יוני 2009 נפגשנו למשך ארבע שעות בכל יום שלישי . כל מפגש כזה החל בשיעור כוריאוגרפיה, שבו הצגתי תרגילים כוריאוגרפיים שונים שפיתחתי במשך שנות הוראה רבות, בעבודה עם יוצרים שונים בתחילת דרכי האמנותית, ובעיקר במהלך עבודתי ככוריאוגרפית עצמאית . לאחר השיעור, הציגה כל אחת מן היוצרות עבודה בתהליך . קשה להניח את האצבע על הנקודה המדויקת שבה נוצרו הקסם והדבק במפגשים האלה, או למצוא סיבה אחת שתסביר את הצלחתם ; אולי הריחוק הזמני מן העשייה התכליתנית, שאפשר להעריך מחדש את העונג שבמעשה, אולי הייתה זו הנדיבות שבה חלקו היוצרות את עבודתן זו עם זו, אולי עייפות מן היצירה בנפרד ומן הבדידות הנלווית לה, אולי הצורך באימון פרקטי עם שותפות בעלות ידע וניסיון, שנכונות לחלוק בהם, לשתף ולכוון במידת הצורך, ואולי הייתה זו יותר מכול האפשרות שניתנה לכל אחת להביא את שלה, והתחושה שלכל דבר יש מקום, שהוא
|
|