|
|
עמוד:8
8 תיבת הקולות שתינו יושבות זו מול זו ליד שולחן האוכל . לא שולחן האוכל הגדול, המשפחתי, אלא השולחן הקטן במטבח, זה שההורים שלי השתמשו בו כשאכלו לבדם, tête à tête , כמו שאבא שלי אומר . בביקורים שלנו, איתן ואני תמיד העדפנו לאכול איתם שם, בצפיפות שולחן הפורמייקה, על כסאות העץ המרופדים בד שדהה עם השנים . מהכיריים עולה ריח הפלפלים הממולאים ומהמרפסת נשמע טרטור מכונת הכביסה . גם רעש אוטובוסים נכנס מהחלון, אבל נאלם כשהוא מגיע אל השעוונית הפרחונית שעל השולחן . שם מונח מכשיר ההקלטה שלי, וכל הרעשים נסוגים מפני קולה השקט של אמא . בילדותה הייתה קשורה מאוד לסבתא שלה, ותמיד כשדיברה עליה הנמיכה את קולה בהערכה . בשיחה הזו היא דיברה בשקט מיוחד - מכבדת את הנוטים למות ואת המוות עצמו - ובתוך השקט החליפה אינטונציות בעדינות מדויקת : כשציטטה את עצמה כילדה, התלהבה התלהבות זעירה שגרמה לקול שלה להישמע גבוה יותר . כשענתה בשם סבתא שלה, קולה התכהה מעט באחריות של מבוגר . אני : אז הן יושבות לידה, ומה הן עושות ? קוראות תהילים ? לעומתה אני מתערבת בקול רם, קצת חסרת מנוחה . בין הבת- הסקרנית-לשמוע-את-המשך-הסיפור ובין חוקרת-הפולקלור- שחשוב-לה-להבהיר-את-הנקודה, יוצא שאני שואלת לא מעט . מאז השאלה ההיא כבר למדתי שנשים יהודיות בתורכיה, בנות דורה של דיאמנטה מולכו, לא ידעו עברית, ופרקי תהילים לא היו אצלן ברפרטואר . הן לא ידעו אפילו תורכית, שפת הארץ בה
|
|