|
|
עמוד:13
מבוא לפני שנים אחדות , בכתבה שפורסמה באחד העיתונים , הסבירה אם מזרחית כי דאגה לצבוע את שיער בתה לבלונד מאז שזו הייתה ילדה קטנה , כדי להעניק לה בדרך זו הזדמנות טובה יותר בחיים . ובעיתון אחר הביאו את סיפורה של בעלת תואר אקדמי שהתעניינה בעבודה בחברה מסוימת : כאשר ציינה בפנייה את שמה המזרחי , לא קיבלה תשובה ; אך כשפנתה לאותה חברה בשם המשפחה האשכנזי של בן זוגה — קיבלה תשובה . שתי הדוגמאות האלה ממחישות , שבעשור השני של המאה ה 21 עדיין נודעת משמעות חברתית וכלכלית לא רק לזהות הלאומית ( יהודים , ערבים ) או הדתית ( חרדים ) , אלא גם לזו המכונה עדתית , ואשר מתייחסת לקבוצות מוצא בקרב האוכלוסייה היהודית ( מזרחים , אשכנזים ) . מבחינת הממסד היהודי ציוני בתקופת המנדט ובהמשך בישראל , נמנו עם עדות המזרח יהודים שהגיעו מארצות שיהודים יוצאי אירופה הגדירו כ " מזרחיות " . פרסום של הקרן הקיימת משנת 1950 כלל בעדות המזרח את היהודים יוצאי צפון אפריקה ( מרוקו , טוניס , אלג ' יריה ) , מצרים , תימן , תורכיה , עיראק ( לרבות כורדיסטן ) , הודו , אפגניסטן ופרס , וגם את יוצאי יוון ובולגריה . ניתן להניח , שהסיבה להכללתם של העולים מיוון ומבולגריה בקבוצה החברתית תרבותית המכונה עדות המזרח הייתה העובדה ששפת הדיבור של הקהילות היהודיות בהן הייתה אספניולית ( לאדינו ) , כמו בתורכיה . העולים מארצות אלה הבינו את מקומם בסולם החברתי מהיחס כלפיהם בשוק העבודה , מתנאי מגוריהם , מגישתם המתנשאת של אנשי הממסד ומהדרך בה הוסללו ילדיהם לעבודה או לחינוך מקצועי בסיסי . בחיבור להלן 1 מצוטט אצל : קמפ , , 2002 ע ' , 37 הערה . 2
|
|