הקדמה למהדורה העברית על כוריאוגרפיה, המשגה וביצוע פילוסופי של המחשבה

עמוד:13

בין גוף לתנועה – לבין " כוריאוגרפיה " – סדרה של פרקטיקות המנכיחות את פוטנציאל הניתוק של סינתזות מהותניות כאלה . בכך , צוואיץ ' מנסחת את התנאים הדרושים לחשוב הלכה למעשה על התנתקותה הדיסציפלינרית של הכוריאוגרפיה מהמחול , ובמיוחד מהתשוקה של מחול הבמה המערבי המודרני לקדד ולארגן אותה בסכמות שונות של צורה ותוכן . צוואיץ ' משרטטת סיפור מסגרת רחב יריעה למען רעיונותיה , הנמתח מלידתו של המחול כצורה אמנותית מערבית לפני 300 שנה ועד לימינו . אמנות המחול התפתחה במשך 300 שנה במערב אירופה לפני המחול המודרני , וצוואיץ ' מזכירה כי המחול לא היה כרוך אז בהכרח בגוף הרקדן כסובייקט שלו . הכוריאוגרפיה נוסחה תחילה בכתב , ללא נוכחות של גוף רוקד , ורק אחר כך נרקדה , אם בכלל . גופים רוקדים מילאו תפקיד שמעמדם החברתי הועיד להם . הכתיבה , ולא התנועה או ההופעה החיה , הייתה הפעולה הפואטית של המחול . בסוף המאה ה – 18 ובמאה ה – , 19 כשהבלט הקלאסי נהפך לאמנות מקצועית , הוכשרו הרקדנים לגלם דמות שהיא חלק מסיפור . הנוכחות של הגוף בבלט הקלאסי סימבולית לגמרי ומשנית לכוריאוגרפיה , ושום מקום אינו מוקצה בו לביטוי ספונטני של הרקדן . את התנועה בבלט , מסבירה צוואיץ ' , מסדיר משטר אסתטי המבוסס על מימזיס בתור " מסגרת רטורית של ייצוג סימבולי ואיקוני " . המרד במשטר המימטי הגיע מה " אוונגרדים ההיסטוריים " של המחול , ולדעת צוואיץ ' , יש למסגר לאורם את שבע היצירות העומדות בלב חקירתה . האוונגרד נולד כניסיון לשחרר את התנועה מהייצוג המימטי של הבלט באמצעות כינונו של משטר אסתטי אחר – הקשר האורגני בין גוף לתנועה . פעימה מודרניסטית זו , שנמשכה כמאה שנה , כללה את מחול ההבעה הגרמני בעשורים הראשונים של המאה ה – , 20 ופעלו בה דמויות מחול כגון מרי ויגמן , רודולף פון לאבאן , לואי פולר , איזדורה דנקן , רות סנט דניס , טד שון ודוריס המפרי . באוונגרד המודרני נוצר לראשונה מחול חופשי , נטורליסטי , המבקש לבטא באופן ספונטני את המהות הפנימית הנפשית , שהנושא והמדיום שלה הם הסובייקטיביות החד–פעמית של כל רקדן .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא